פרשת ‘תצוה’ מתחילה בציווי על לקיחת שמן זית עבור נר התמיד שנערך לפני ה’:
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר – לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד, מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר, לִפְנֵי ה’ – חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (שמות כ“ז, כ-כא)
העלאת הנרות מוזכרת כבר בפרשת ‘תרומה’, בציווי על עשיית המנורה:
וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ (שמות כ“ה, לז)
אך קיימים הבדלים משמעותיים בין שתי הפרשות:
- בפרשת ‘תרומה’ התורה מדברת על נרות ולא על נר. אמנם, אפשר להבין “נֵר” כשם קיבוצי לנרות אולם בכל זאת, הבדל יש כאן.
- בפרשת ‘תרומה’ התורה מדברת על העלאת הנרות ללא אזכור המילה “תָּמִיד”. ואילו בפרשת ‘תצוה’, כתוב: “לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד”. החיסרון של המילה “תָּמִיד” בפרשת ‘תרומה’ בולט עוד יותר בגלל ההקשר הרחב. שהרי בתיאור השולחן, הקודם לתיאור המנורה, התורה מסיימת – “וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי – תָּמִיד” (שמות כ“ה, ל) אבל בהעלאת הנרות – לא.
- בפרשת ‘תצוה’ התיאור מתעלם מהכלי עליו יש לערוך את הנר. במקום לומר שיש לערוך את הנר על המנורה, התורה מתארת רק את מיקומו של נר התמיד – “בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת” (שמות כ“ז, כא).
ונראה שזו דרכה של התורה ללמדנו שהמנורה ממלאת שני תפקידים שונים. הראשון הוא פונקציונלי ואולי אסתטי, להאיר לפני המנורה (ראו בפרק “אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה”). פן זה מודגש בציווי על עשיית המנורה בפרשת ‘תרומה’ ובפרשת ‘בהעלֹתך’ (במדבר ח’ ב). תפקיד זה בא לידי ביטוי גם במקדש שלמה בו היו עשר מנורות (מל“א ז’, מט), שנועדו להאיר את המבנה שהיה גדול פי שנים־עשר בנפחו מהמשכן (אורך ורוחב כפולים, וגובה משולש).
אולם המנורה ממלאת תפקיד נוסף: היא משמשת מקום לנר תמיד לפני ה’, המסמל את השראת השכינה המתמדת במשכן. לתפקיד זה אין צורך במנורה בעלת שבעה נרות; די בפמוט אחד ובו נר יחיד, כעין נר התמיד שבבתי הכנסת שלנו. היבט זה מובא בתחילת פרשת ‘תצוה’.
שני התפקידים הללו – הפונקציונאלי והסמלי – אינם עומדים בסתירה זה לזה אלא משלימים זה את זה. הסינתזה, המשלבת את שתי הבחינות האלו יחד, מוזכרת בספר ויקרא בפרשת ‘אמֹר’. שם התורה חוזרת כמעט באותן מילים על שנאמר בתחילת פרשת ‘תצוה’, אך מוסיפה מה שלא נאמר שם – שנר התמיד נערך בסופו של דבר כנרות על המנורה:
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר – לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת, בְּאֹהֶל מוֹעֵד, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן, מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר, לִפְנֵי ה’ – תָּמִיד, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת, לִפְנֵי ה’ – תָּמִיד. (ויקרא כ״ד, א–ד)
