כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים: שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ, וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם. הִנֵּה יַד ה’ הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה: בַּסּוּסִים, בַּחֲמֹרִים, בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד. וְהִפְלָה ה’ בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם, וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר. (שמות ט’, א-ד)
במכת דבר הזהיר משה את פרעה כי ה’ יכה את מקנה מצרים. עם זאת הוסיף והבהיר כי מקנה ישראל יישאר ללא פגע – וכך אכן היה.
מן ההקבלה בפסוקים ניתן אולי להבין שמקנה ישראל, בדומה למקנה מצרים, כלל גם סוסים, חמורים וגמלים, ולא רק צאן ובקר. אולם בהמשך משתמע שלבני ישראל היו דווקא צאן ובקר בלבד. כך, לאחר מכת חושך מציע פרעה: “לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’, רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג, גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם” (שמות י’, כד). וכן ביציאת מצרים נאמר: “וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם, וְצֹאן וּבָקָר – מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד” (שמות י“ב, לח). בשני המקומות הללו לא הוזכרו סוסים, חמורים או גמלים.
האם אפוא היו או לא היו לישראלים סוסים, חמורים וגמלים?
כאשר ירדו בני ישראל למצרים הציגו את עצמם לפני פרעה כרועי צאן, הממשיכים את מסורת אבותיהם, ובהתאם לבקשתם התיישבו בארץ גושן – אזור המתאים לגידול מקנה (בראשית מ“ז, ג-ד).
עם זאת, בתיאורים רבים על אברהם, יצחק ויעקב, ואף על בני יעקב, מסופר שהיו ברשותם חמורים ואף גמלים. כך למשל, אברהם חבש את חמורו בדרכו להר המוריה (בראשית כ“ב, ג); עבד אברהם לקח עשרה גמלים מגמלי אדוניו בדרכו למצוא אישה ליצחק (בראשית כ”ד, י); על יעקב מסופר שהיו לו גמלים וחמורים (בראשית ל’, מג), והוא אף שלח גמלים מניקות ובניהם מנחה לעשו אחיו (בראשית ל“ב, טז); ועל בני יעקב מסופר כי טענו את חמוריהם בר ממצרים (בראשית מ”ב, כו).
גם בתקופת נדודי ישראל במדבר ישנם אזכורים המעידים על קיומם של חמורים וגמלים ברשותם. כך, משה טוען לפני ה’: “אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם, לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם” (במדבר ט“ז, טו). בנוסף, התורה מצווה על פדיון פטר חמור (שמות י”ג, יג), אוסרת בעשרת הדיברות לחמוד את חמור רעך (שמות כ’, יג), ואוסרת על אכילת הגמל (ויקרא י“א, ד). אזכורים אלה משקפים מציאות חייהם של בני ישראל באותה תקופה, ולכן סביר להניח שמקנה בני ישראל כלל גם חמורים וגמלים.
ייתכן שהסיבה לכך שחמורים וגמלים אינם מוזכרים בדרישתו של פרעה להשאיר עירבון במצרים היא שתפקידם העיקרי היה לשמש כבהמות משא. פרעה הבין שבני ישראל זקוקים להם לצורך ההליכה אל המקום שבו אמורים היו לעבוד את ה’. וייתכן גם שהסיבה לאי־אזכורם בתיאור היציאה ממצרים היא שרק הצאן והבקר היו בכמויות משמעותיות הראויות לציון, בעוד שהחמורים והגמלים שימשו לצרכים בסיסיים ומובנים מאליהם, כגון נשיאת משאות.
באשר לסוסים – בניגוד לחמורים ולגמלים, אין בתורה ולוּ אזכור אחד לכך שהיו לישראלים סוסים. יתרה מזו, למעט מקרה יחיד בברכת דן, הסוסים מוזכרים בתורה תמיד בהקשר מצרי מובהק, המדגיש את עוצמתה הצבאית של מצרים לעומת חולשתם הצבאית של ישראל. כך למשל: “וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם… כׇּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ” (שמות י“ד, ט).
היעדרם של הסוסים ממקנה ישראל נמשך גם בתקופת ההתנחלות ותקופת השופטים. התנ“ך מתאר את נחיתותם הצבאית של ישראל לעומת הכנענים, שהתבססו על רכב וסוסים – כלי מלחמה יעילים במיוחד בעמקים. כך למשל, בני יוסף מתלוננים בפני יהושע על עוצמתם של הכנענים בעלי רכב הברזל (יהושע י”ז, טז), ובמלחמת ברק וסיסרא מודגשת עליונותו הצבאית של צבא סיסרא בזכות רכב הברזל והסוסים (שופטים ד’, ג). בניגוד לעמים שסביבם, לישראלים לא היו סוסים, ואף נאסר על מלך ישראל להרבות סוסים (דברים י“ז, טז).
גידול סוסים דרש משאבים רבים בהשוואה לצאן ולבקר: מרעה איכותי, כמויות גדולות של מים, שטחי מחייה נרחבים ותחזוקה מקצועית שוטפת, לרבות טיפול בפרסות ובמחלות ייחודיות. נוסף על כך, סוסים נזקקו למחסה מפני תנאי מזג אוויר קשים, בשל רגישות עורם. בניגוד לצאן ולבקר, הסוסים לא תרמו באופן ישיר לתזונה או לכלכלה הבסיסית, ולכן גידולם היה נפוץ בעיקר לצרכים צבאיים של ממלכות.
תנאים אלו הפכו את גידול הסוסים לבלתי מתאים לצורכיהם של בני ישראל כעבדים במצרים, ואף לא לאורח חייהם כחברה שבטית עד לתקופת המלוכה. לפיכך, סביר להניח שמקנה ישראל במצרים לא כלל סוסים כלל, ובוודאי לא בכמות בעלת משמעות כלכלית או צבאית.
