ניתן למצוא קווי דמיון רבים בין מסע הקבורה של יעקב, לבין מסעם של בני ישראל ביציאתם ממצרים:
- כניסה ממזרח – בשני המסעות הכניסה לארץ נעשתה מן המזרח, דרך עבר הירדן. במסע קבורת יעקב נאמר תחילה כי שיירת הלוויה הגיעה אל “גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן” (בראשית נ’, י-יא), ורק לאחר המספד הגדול מתואר השלב הבא: “וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנָעַן” (בראשית נ’, יג). סדר זה יוצר הבחנה ברורה בין המעבר בעבר הירדן לבין הכניסה לארץ עצמה, ומקביל לדרך שבה בני ישראל נכנסו לארץ ישראל ביציאתם ממצרים.
- נשיאת מת לקבורה בארץ – בשני המסעות נשאו היוצאים ממצרים עימם מת, כדי לקוברו בארץ כנען: במסע קבורת יעקב נשאו הבנים את יעקב, וביציאת מצרים נשאו בני ישראל את עצמות יוסף (שמות י“ג, יט).
- שבועה – בשני המקרים העלאת המת ממצרים לארץ ישראל הייתה בעטיה של שבועה. מסע קבורת יעקב היה תוצאה של השבועה שיעקב השביע את יוסף שלא יקבור אותו במצרים אלא בקבורת אבותיו בארץ כנען (בראשית מ“ז, כט-לא). וביציאת מצרים לקח משה את עצמותיו של יוסף בעקבות השבועה שהשביע יוסף את אחיו כאשר יצאו ממצרים (שמות י”ג, יט).
- יציאה למרות רוחם של המצרים – כשם שביציאת מצרים הותרה היציאה רק לאחר עשר מכות, כך גם מסע קבורת יעקב לא היה מהלך מתבקש מנקודת מבטו של פרעה. הדבר ניכר בכך שיוסף אינו פונה אל פרעה ישירות, אלא נאלץ לבקש מעבדי פרעה שידברו בשמו ויבקשו רשות לקבור את אביו בארץ כנען (בראשית נ’, ד).
יעקב, אביו של יוסף, נתפס בעיני המצרים כדמות מצרית רמת־מעלה: הוא נחנט כמנהגם ארבעים יום, והמצרים בכו עליו שבעים יום. עבדי פרעה וזקני מצרים ליוו את מסע הלווייתו, שעשה רושם כביר על יושבי הארץ עד שנאמר: “אֵבֶל כָּבֵד הוּא לְמִצְרָיִם” (בראשית נ’, יא). על רקע זה, הוצאת גופתו החנוטה לקבורה מחוץ למצרים הייתה מהלך חריג שאינו מתיישב עם התפיסה המצרית המקובלת, אף שבוצע לבסוף בהסכמתם.
- השארת ערובה במצרים – בשני המקרים מתוארת יציאה ממצרים המלוּוה בהשארת ערובה להבטחת חזרה. בסיפור קבורת יעקב נאמר במפורש: “רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן” (בראשית נ’, ז-ח). בעוד שהשארת הטף מובנת בהקשר של מסע קבורה, ההדגשה שגם הצאן והבקר נותרו במצרים אינה מובנת.
ההסבר לכך מתקבל מסיפור יציאת מצרים, שבו פרעה מבקש להשאיר את הטף, הצאן והבקר כערובה לכך שבני ישראל ישובו למצרים (שמות י’, יא, כד). נראה אפוא שציון השארת הצאן והבקר בסיפור קבורת יעקב הוא הטרמה ספרותית לבקשתו של פרעה ביציאת מצרים להשאיר ערובה לכך שבני ישראל ישובו אליה.
- יציאה חמושה – בשני המקרים מדגישה התורה כי בשיירת היוצאים היו אנשים רבים ושהם היו חמושים (ראו בראשית נ’, ט; שמות י“ג, יח).
- רושם אזורי – בשני המקרים השאיר המסע רושם רב על עמי האזור. במסע קבורת יעקב מסופר על הכנענים אשר ראו את המספד הגדול והכבד שנערך ליעקב בעבר הירדן, שבעקבותיו נקרא המקום “אָבֵל מצרים”. וגם יציאת מצרים עשתה רושם גדול על עמי האזור, כפי שמספרת רחב למרגלים (יהושע ב’, י).
מהי המשמעות של ההקבלות בין מסע קבורת יעקב למסעם של בני ישראל ממצרים לארץ ישראל?
ניתן לראות במסע קבורת יעקב “מעשה אבות סימן לבנים” – מעין מסע הכנה לקראת המסע הגדול של יציאת מצרים. זו בעצם הייתה כוונתם של יעקב וגם של יוסף שביקשו להיקבר בארץ כנען. לא הייתה זו רק הבעת סלידה ממצרים כפי שלכאורה משתמע מבקשתו של יעקב – “אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם” (בראשית מ“ז, כט), גם לא רצון נוסטלגי להיקבר דווקא בקבר שאותו כרה לעצמו, כפי שמשתמע מבקשתו – “בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי” (בראשית נ’, ה); אלא היה זה בעיקר סימן לצאצאיהם של יעקב ויוסף שגורלם ועתידם נמצא בארץ ישראל, כפי שמשתמע מצוואתו של יוסף: “וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה” (בראשית נ’, כה).
אולם מסע קבורת יעקב מעביר מסר נוסף לדורות – לבני ישראל שעתידים להיכנס לארץ מאות שנים מאוחר יותר. המסר טמון בכך שהמסע עבר דרך עבר הירדן, בדרך הארוכה הסובבת את ארץ ישראל מדרום וממזרח, ולא בדרך הקצרה דרך הנגב.
בעקבות חטא המרגלים נגזר על בני ישראל להמשיך ולנדוד במדבר במשך ארבעים שנה. אמנם הנדודים היו תוצאה של עונש, אך עונש זה שיקף מציאות עמוקה: העם שיצא ממצרים לא היה בשל נפשית ורוחנית להיכנס לארץ. דור העבדים, שגדל תחת שלטון זר, לא היה מסוגל לקחת אחריות על גורלו ולכבוש את הארץ בכוחות עצמו. ארבעים שנות המדבר נועדו לעצב דור חדש – דור בן חורין, מחושל באמונה ובניסיון, המסוגל להילחם, להתיישב, ולחיות כריבון בארצו.
גם הלקח מן הניסיון הכושל לכיבוש הארץ מדרום, מיד לאחר חטא המרגלים, לימד כי הדרך אל הארץ לא יכולה להיות קצרה וישירה. כיבושה של ארץ ישראל חייב היה להתבצע בהדרגה, שלב אחר שלב – תחילה באמצעות ירושת עבר הירדן, ורק לאחר מכן באמצעות כניסה לארץ כנען עצמה, נחלת ה’, המקום שבו נדרש העם לממש את ייעודו הרוחני והלאומי.
מכאן גם מובנת המשמעות הסמלית של מסע קבורת יעקב. העובדה שיעקב הועלה לקבורה בארץ ישראל דרך עבר הירדן רומזת לצאצאיו כי אין להם לחשוש מן הדרך הארוכה. היא מלמדת שהמסע הממושך, הכולל נדודים והתעכבות, הוא חלק מתהליך טבעי והכרחי של הבשלה. מסע זה רמז לבנים כי גם חטא המרגלים לא היה אלא שלב צפוי בתהליך. כך הפך מסע קבורתו של יעקב ל“מעשה אבות סימן לבנים” – סימן לכך שהכניסה לארץ חייבת לעבור דרך תהליך של צמיחה איטית ובשלה, ורק כך ניתן להיכנס אליה בראש מורם, מתוך אמונה ובגרות.
