המשפט “לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ” מופיע בתורה שלוש פעמים (שמות כ“ג יט; ל”ד כו; דברים י“ד כא). בשני המופעים הראשונים, הכתובים בספר שמות, נכתב האיסור בהקשר של שלושת הרגלים. בפעם השלישית, זו שבספר דברים, הוא נכתב יחד עם איסורים הנובעים מקדושתם של ישראל: “כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה’ אֱלֹהֶיךָ – לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ” (דברים י״ד, כא).
הדעת נותנת כי האיסור לבשל גדי בחלב אימו, שחותם את היחידה בדברים, מובא בהקשר של אותן דרישות מיוחדות מעם ישראל הנובעות מקדושתו. איסור זה משתלב עם איסורים נוספים בתורה המכבדים את הרגש האימהי של בעלי החיים, כמו מצוות ‘שילוח הקן’ (דברים כ“ב, ו-ז), ‘אותו ואת בנו’ (ויקרא כ”ב, כח) ועוד.
ועדיין יש לברר מדוע בשני המקומות הנוספים שבהם מופיע האיסור רואה התורה צורך לכתוב איסור זה דווקא בהקשר של שלושת הרגלים? כדי לענות על שאלה זו נבחן את ההקשר שבו מופיע האיסור, האם הוא מכוון לכל שלושת הרגלים או שמא לרגל מסוים?
הרשב“ם, מסביר כי ברגלים (כולם) “היו אוכלים בהמות הרבה” ועל כן הזהירה התורה בפרשת הרגלים שלא לבשל ולא לאכול גדי בחלב אימו (שמות כ“ג יט). על פי דבריו אין האיסור קשור לרגל מסוים. אולם עיון בפסוקים מגלה כי המבנה שלהם רומז לכך שהאיסור מתייחס לחג מסוים.
מכיוון ששני המקורות מסֵפֶר שמות כמעט זהים אדגים זאת מהפסוקים שבפרשת משפטים:
לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר.
רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה’ אֱלֹהֶיךָ
לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. (שמות כ“ג יח-יט)
זוג הציוויים הראשון, “לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי” וְ“לֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר” מתייחס לקורבן פסח. הציווי “רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה’ אֱלֹהֶיךָ” מתייחס לחג הביכורים. על פי התבנית הזו, האיסור האחרון – “לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ” – מתייחס לחג הסוכות שהוא החג האחרון בסדרת שלושת הרגלים. זו אפשרות אחת להבין את הפסוקים.
אולם ניתן לקרוא את הפסוקים אחרת. הפסוק האחרון יכול להיקרא כיחידה אחת המתייחסת כולה לחג הביכורים: “רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה’ אֱלֹהֶיךָ; לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ”. לפי זה, במקום שלושה ציוויים לשלושה רגלים נראה בפסוקים שני זוגות של ציוויים המתייחסים לפסח ולשבועות. הזוג הראשון: 1) “לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי” 2) “וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר”, מתייחס לפסח. הזוג השני: 1) “רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה’ אֱלֹהֶיךָ” 2) “לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ”, מתייחס לחג הביכורים. על פי קריאה זו, לחג הסוכות אין ציווי מיוחד.
לפי הקריאה הזו בשני זוגות הציוויים ניתן להבין את הציוויים כמשלימים זה את זה. בציוויים על הפסח קובעת התורה את זמנו של החג, הנתחם בשני אירועים – זמן הקרבתו, בין הערביים, שהוא הזמן שבו נאסר לאכול חמץ (“לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי”), וסוף זמן אכילת הקורבן – הבוקר שלמחרת (“וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר”). באופן דומה הציוויים הנוגעים לחג הביכורים משלימים זה את זה. בתחילת הפסוק מצווה התורה להביא ביכורים – “רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה’ אֱלֹהֶיךָ”, אולם בסופו היא מסייגת ומצווה “לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ”.
אם נקבל קריאה זו, יהיה עלינו להסביר את הקשר שבין הבאת הביכורים לאיסור בישול גדי בחלב אימו. מדוע התורה מצאה לנכון להזכיר איסור זה דווקא בהקשר של הבאת הביכורים וכיצד מתקשר הדבר לציווי המוסרי הנובע מקדושתם של ישראל?
ככלל, התורה אוסרת להקריב חמץ, דבש ושׂאור (ויקרא ב’, יא). חמץ, שׂאור ודבש הפירות הם הצורות העשירות, הבשלות והמושלמות של הלחם ושל הפירות. עבור הקורבנות מבקשת התורה דווקא את הפשוט והראשוני. לכן נאפים הלחמים המלווים את הקורבנות כמצות ולא כחמץ.
אך לכלל הזה יש יוצא מן הכלל והוא מנחת הביכורים. הסיבה להיתר להביא שׂאור ודבש וגם חמץ בחג הביכורים היא העובדה שחג הקציר הוא החג שבו האדם הישראלי מבטא את ההבנה שכל הטוב שיש לו בא מאת ה’ ועל כך הוא מודה לו. בהקשר של הבעת תודה, מותר וגם ראוי להביא לפני ה’ את היבול העשיר, הבשל והמושלם, ולכן מותר להביא גם שׂאור ודבש. מאותה הסיבה, גם שתי הלחם המובאים בחג הביכורים ונחשבים חלק מהבאת הביכורים – נאפים חמץ (ויקרא כ“ג, יז).
כעת ניתן להבין מדוע מזכירה התורה את הציווי “לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ” דווקא בחג הביכורים ולא בחגים אחרים. היה מקום לחשוב שכפי שמותר ואף רצוי להביא שׂאור ודבש בחג הביכורים, כך יהיה מותר ואולי אף רצוי להעשיר את קורבנות החג באמצעות בישולם בחלב ולא במים. שהרי גם החלב, כמו השׂאור והדבש, מבטא את העושר ואת השפע אשר נתן לנו ה’, בארץ זבת חלב ודבש.
אשר על כן באה התורה ומזהירה שגם בחג הביכורים, אף על פי שבאופן חריג מותר ואף ראוי להביא בו קורבנות עשירים הכוללים שׂאור ודבש, עומד בעינו האיסור המוסרי לבשל יונקים בחלב. שהרי האיסור “לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ” אינו נוגע רק למקרה שבו מבשלים את בעל החיים בחלב אמו הביולוגית, אלא לכל בישול של יונק בחלב; והוא מנוסח דווקא כך כדי להדגים בצורה החריפה ביותר את חוסר המוסריות שבשימוש בחלב, שנועד להזין ולגדל את היונק, לשם בישולו.
