בפרשת ‘צו’, בדין זבח השלמים אומרת התורה:
וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי – לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ. לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ – פִּגּוּל יִהְיֶה. וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ – עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא. (ויקרא ז’, יח)
לפי פשוטו של מקרא, אכילת זבח השלמים ביום השלישי לאחר הזמן פוסלת את הקורבן למפרע. הדבר מעורר קושי כפי שמנסח ראב“ע: “יש שואלים: אחר שעלה ריח ניחוח, איך לא יחשב”?
פרשת ‘צו’ ופרשת ‘ויקרא’ מציגות תפיסות שונות לגבי משמעות אכילת הקורבן. בפרשת ‘צו’, הקרבת הקורבן נתפסת כתהליך שלם המתחיל בהקרבת הקורבן והקטרתו על המזבח, ונשלם באכילתו על ידי הכוהנים, ובמקרה של זבח שלמים – גם על ידי הבעלים. אם האכילה היא חלק מהותי ממעשה הקורבן, מובן שאכילה שלא בזמנה פוסלת את הקורבן. לכן גם לא נאמר בפרשת ‘צו’ על הקטרת הקורבן בפני עצמה “ריח ניחוח”, שכן המעשה הקורבן לא הושלם כל עוד לא נאכל בשרו.
לעומת זאת, בפרשת ‘ויקרא’, עיקר הדגש הוא על ההקטרה עצמה – הפיכת הקורבן לעשן – כמעשה פולחני העומד בפני עצמו. האכילה – בין של הכוהנים ובין של הבעלים – אינה נזכרת כלל, ואינה נתפסת כחלק מהותי מהקורבן.
חז“ל פירשו את “דין פיגול” על מי שחשב מחשבה פסולה – בעת ביצוע אחת מארבע הפעולות של הקורבן: שחיטה, זריקה, קבלה והולכה – כמו לאכול את הקורבן חוץ לזמנו; שמחשבה זו בפני עצמה מפגלת ופוסלת את הקורבן. פירושם של חז“ל עוקר את פשוטו של מקרא. מצד אחד הוא מחמיר ופוסל קורבן במחשבת פסול אף ללא מעשה, ומצד שני הוא מקל בכך שהוא מכשיר קורבן שנאכל ביום השלישי – אם לא הייתה מחשבת פסול בזמן הקרבתו.
ייתכן שפרשנותם של חז“ל מבקשת לגשר בין שתי התפיסות. מצד אחד, הם מאמצים את עמדת פרשת ‘צו’, הרואה באכילת הכוהנים חלק מהותי ממעשה הקורבן, כמאמרם: “כוהנים אוכלים – ובעלים מתכפרים” (תלמוד בבלי, פסחים נט ע“ב). מצד שני, לגבי אכילת הבעלים בזבח השלמים – הם נוטים אל עמדת פרשת ‘ויקרא’, שבה האכילה אינה חלק ממעשה הקורבן. לכן, הם מוציאים את “דין פיגול” מפשוטו של מקרא, ומפרשים שמדובר במחשבת פסול בזמן ההקרבה – ולא בפסילת הקורבן למפרע בעקבות אכילה שלא בזמנה.
