וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם, וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה. וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ: הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם – פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד ה’ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה’: הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם, אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה’ אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל: כִּי שָׁם בָּלַל ה’ שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ, וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה’ עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. (בראשית י“א, א-ט)
לשם מה ביקשו בני האדם לבנות את העיר והמגדל, וממה חשש ה׳ אם ימשיכו בכך?
לכאורה הדברים מפורשים: בני האדם ביקשו לבנות מגדל שראשו בשמים כדי שלא יפוצו על פני כל הארץ. ואכן, כמה מן המפרשים – כמו רשב“ם, ר’ יוסף בכור שור ואחרים – ראו בכך מרד בציווי האלוהי “פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ” (בראשית א’, כח): רצון להתכנס במקום אחד ולמנוע את הפיזור שהאל ביקש.
אבל פירוש זה איננו מספק. ראשית, היוזמה “להיות במקום אחד” היא דבר שכבר התרחש, ולא יוזמה עתידית, בעוד שהפסוק “וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת” מתייחס למשהו שעדיין לא קרה. שנית, הימנעות מהתפזרות איננה מעשה, אלא היעדר מעשה, ואילו הכתוב מדבר על יוזמה אקטיבית – “יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת”. נוסף לכך, קשה להבין מדוע רצונם של בני האדם להישאר במקום אחד הצדיק התערבות אלוהית חריגה כל כך. על כן נראה כי הפסוקים רומזים ליוזמה בעלת משמעות רבה יותר, או לפחות בשאיפה עמוקה בהרבה.
כדי להבין את משמעות הסיפור, יש להשוותו לסיפור אחר שמופיע בתחילת הספר – סיפור הגירוש מגן עדן (בראשית ג’, כב-כד).
לאחר שאדם וחוה אכלו מעץ־הדעת בגן עדן, אמר ה’:
הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה, פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. (בראשית ג’, כב)
במילים אלו מביע ה’ את חששו מפני האפשרות שהאדם יחצה את הגבול ויהפוך מיצור אנושי ליצור אלוהי, כיתר היצורים השמיימיים – בני האלוהים והמלאכים (ראו בפרק “הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ”).
כבר במבט ראשון מתגלות הקבלות בולטות בין סיפור הגירוש מגן עדן לסיפור מגדל בבל. בשניהם ה’ חושש ונוקט בפעולה: בגן עדן הוא מגרש את האדם, ובמגדל בבל הוא מבלבל את לשונם ומפיץ אותם על פני כל הארץ. בשניהם החשש מופיע לאחר שהאדם כבר עשה את הצעד הראשון – בגן עדן הוא אכל מעץ־הדעת, ובבבל כבר החל לבנות את העיר והמגדל. בשניהם מוזכרת במשתמע מועצה אלוהית שה’ מתייעץ עִמה – “כְּאַחַד מִמֶּנּוּ” בגן עדן ו“הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם” במגדל בבל. ובשניהם חוזרת המילה הנדירה “פֶּן”.
הקבלות אלו אינן מקריות; הן מצביעות על עיקרון משותף לשני הסיפורים – החשש האלוהי מפני חציית הגבול שבין אדם לאל. כפי שבסיפור גן העדן החשש היה שהאדם, שכבר אכל מעץ־הדעת והפך ליודע טוב ורע, יאכל גם מעץ החיים ויזכה לחיי נצח ובכך יהפוך לאלוהי (ראו בפרק “הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ”), כך יש להבין את סיפור מגדל בבל כניסיון אנושי לפרוץ את הגבול הזה – באמצעות מגדל שראשו בשמים.
ואכן, בעיר בבל – כבכל הערים הגדולות במסופוטמיה – עמד מקדש ובתוכו מגדל גבוה, זִיקוּרַת, המתואר בכתבים הבבליים ככזה שראשו בשמים. שם העיר, בבל, נגזר מן האכדית bāb-ili – “שער האל”, והמגדל עצמו כונה “בית יסוד שמים וארץ”. אולם המקרא לועג למשמעות זו בפרשנות לשונית ועוקצנית: “בבל”, שאמורה הייתה להיות “שער האל”, הפכה למקום שבו בלל ה׳ את שפת כל הארץ (ראו פירושו של קאסוטו).
ההקבלה בין הסיפורים מגלה גם היפוך לשוני מעניין: המילה “פֶּן”, שבסיפור עץ החיים נאמרת מפי ה’, מופיעה כאן מפי האדם – “פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ”. נוצרת תמונת ראי: אם בגן עדן ה’ חושש שהאדם יהפוך לאלוהי, הרי שבמגדל בבל האדם חושש שיישאר אנושי. הוא מבקש להימלט מגורלו כיצור ארצי שנועד למלא את הארץ ולפוץ על פניה, ולשייך את עצמו לתחום האלוהי.
נראה איפה כי המילים “וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם” אינן מתייחסות למוניטין אנושי, אלא למשהו רחב בהרבה. בדרך כלל, בקשת שם או תהילה נוגעת ליחיד – לגיבור, למלך, או לעם המבקש להיבדל מאחרים. אולם כאן, “כָּל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים”. האנושות כולה מדברת בקול אחד, ואין יחיד או אומה הנבדלים זה מזה. במציאות כזו אין טעם “לעשות שם” במובן של פרסום אנושי, שכן אין מי שיתפעל מן השם ואין מי שישווה את עצמו אליו. לכן יש להבין את הביטוי “וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם” לא כקריאה לתהילה אנושית, אלא רצון להפוך להיות נצחיים, להיות אלוהיים (השוו לפסוק בישעיהו: “וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת”; נ“ו, ה).
רעיון זה משתלב היטב עם סיפור “בני האלוהים ובנות האדם”, שקדם למבול ומזכיר גם הוא את עניין “השם”:
וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִּרְאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ … וְגַם אַחֲרֵי כֵן, אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם – הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. (בראשית ו’, א-ד)
גם כאן מתואר ערבוב בין התחום האלוהי לאנושי, ותוצאתו היא “אנשי השם” – אותם גיבורים – הפרי האסור של חציית הגבול שבין שמיים וארץ, שבעקבותיו בא המבול.
נראה, אם כן, ששלוש ההתערבויות הגדולות של ה’ בתחילת הספר נובעות מאותה סיבה – מניעת ערבוב התחומים בין האלוהי לאנושי. הגירוש מגן עדן נועד למנוע מן האדם חיי נצח ולהפוך לאלוהי לאחר שכבר רכש דעת; המבול בא בעקבות ההשחתה שנבעה מירידת בני האלוהים אל בנות האדם; ובמגדל בבל ה’ בלבל את שפת בני האדם והפיץ אותם בארץ, לאחר שבאחדותם ביקשו לעלות לשמיים ולהפוך לאלוהיים.
בכל אחד מן הסיפורים האלה משיב ה׳ את הסדר על כנו: הגבול שבין שמיים לארץ, בין האלוהי לאנושי, שב ונקבע: “הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה’, וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם” (תהילים קט“ו, טז).
