וַיֹּאמֶר ה’ אֱלֹהִים: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע. וְעַתָּה, פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים – וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. (בראשית ג’, כב)
הביטוי “כְּאַחַד מִמֶּנּוּ” מכוון לישויות שמיימיות – אולי המלאכים, שה’ נועץ בהן. זה איננו מקרה יחיד: גם במקומות אחרים בתורה מתוארת התייעצות אלוהית דומה. לדוגמה בבריאת האדם: “נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ” (בראשית א’, כו), ובהחלטה להפיץ את בוני העיר והמגדל: “הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם” (בראשית י“א, ז).
בתנ״ך מתוארים מעמדות שבהם ה׳ נועץ בישויות שמיימיות, במעין מועצת שמים. כך, למשל, בנבואת מיכיהו בן ימלה:
רָאִיתִי אֶת ה’ יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו – מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. וַיֹּאמֶר ה’: מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד? (מל“א כ”ב, יט-כ)
תמונה דומה עולה גם בפתיחת ספר איוב:
וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה’, וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. (איוב א’, ו)
ישויות שמיימיות מופיעות במקרא בשמות מגוונים: “בְּנֵי הָאֱלֹהִים” (בראשית ו’, ב), “מַלְאָכִים” (בראשית ט“ז, ז), “אֱלֹהִים” (בראשית ל“ב, כט), “צְבָא הַשָּׁמַיִם” (דברים ד’, יט), “עֲדַת אֵל” (תהילים פ“ב, א), “צְבָא מָרוֹם” (ישעיהו כ“ד, כא) ועוד.
הפסוק – “הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ” – מבטא חשש כי אם יזכה האדם גם בחיי נצח, לאחר שכבר רכש דעת טוב ורע, ייטשטש הגבול המבדיל בינו לבין הישויות השמיימיות. אמנם ה’ מכליל את עצמו עמן – “מִמֶּנּוּ” – אך מכיוון שהפער שבין האל לאדם בלתי ניתן לגישור, ברור שהחשש המשתקף בפסוק איננו ביחס למעמדו של האדם מול האל, אלא מפני קרבה מסוכנת מדי בינו לבין הישויות השמיימיות.
נראה אפוא כי התורה מציגה כאן תפיסה הממעטת את הפער שבין האדם לבין הישויות האלוהיות. תפיסה זו חוזרת ונשנית במקומות נוספים בתנ“ך.
כשם שהאדם איננו מושלם, כך גם הישויות השמיימיות מסוגלות לחטוא. כך אומר אליפז בספר איוב: “הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין, וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה” (איוב ד’, יח) – כלומר, גם בעבדי ה’ ובמלאכיו אין אמון מוחלט. בדומה לכך, בסוף פרשת בראשית מתואר חטאם של “בְּנֵי הָאֱלֹהִים” שלקחו להם נשים מבנות האדם (בראשית ו’, ב), ובנבואת ישעיהו מתואר עונשם של “צְבָא הַמָּרוֹם” לעתיד לבוא (ישעיהו כ“ד, כא).
גם בכוח אין פער מוחלט בין האדם לבין הישויות האלוהיות. כך יעקב – שנודע בחוזקו, כפי שנרמז בסיפור גלילת האבן מעל פי הבאר (בראשית כ“ט, י) – נאבק ב”איש” (כשם שכונו המלאכים בביקורם אצל אברהם) ואף גבר עליו, כפי שעולה מן הדברים: “כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל” (בראשית ל“ב, כט).
בדברים ד’ נאמר כי לכל העמים יש ישויות אלוהיות – “צְבָא הַשָּׁמַיִם” – שה’ חלק להם, ועל ישראל נאסר לעבוד אותן:
וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ … כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם … אֲשֶׁר חָלַק ה’ אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים (דברים ד’, יט).
מזמור פ“ב בתהילים ממשיך תפיסה זו ומתאר את דינם של אותם “אלוהים” שנצטוו לשפוט בצדק את עמם ונכשלו בכך:
“אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל – בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט” (פסוק א’). המשורר מוכיח אותם על עיוות הדין ומביע אכזבה: “אֲנִי אָמַרְתִּי: אֱלֹהִים אַתֶּם – וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם” (פסוק ו’), כלומר – חשבתי שאתם אלים, בניו של ה’ אל עליון (ראו בראשית י“ד, כב). אך לבסוף גוזר עליהם המשורר את גורלם: “אָכֵן, כְּאָדָם תְּמוּתוּן – וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלו” (פסוק ז’) – בחטאיכם תאבדו את חיי הנצח שיועדו לכם ותהפכו לבני תמותה, כמו בני האדם. המזמור נחתם בתפילה שה’ יירש את כל הגויים (ולא רק את ישראל) וישפוט גם אותם בצדק: “קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ – כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכׇל הַגּוֹיִם” (פסוק ח’).
כשם שאלוהי העמים נחשבים לישויות שיפוטיות, כך גם השופטים האנושיים מכונים במקרא לא אחת בשם “אלוהים” – תואר המשקף הוד, סמכות ועוצמה, ומשווה את מעמדם לזה של אותן ישויות עליונות. כך למשל נאמר בפרשת משפטים: “וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים” (שמות כ“א, ו), וכן: “אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים – יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ” (שמות כ“ב, ח). ואף השליטים עצמם מכונים “אלוהים”, כפי שניכר מן התקבולת: “אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל – וְנָשִׂיא בְּעַמְּךָ לֹא תָאֹר” (שמות כ“ב, כז).
מכל האמור עולה כי במקומות רבים המקרא מצמצם את המרחק – הן הפיזי הן המהותי – שבין בני האדם לבין הישויות השמיימיות. פסוק מפתח המתמצת גישה זו מצוי במזמור ח’ בתהילים:
וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים – וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. (תהילים ח’, ו)
המילה “אֱלֹהִים” בפסוק זה מתייחסת, כמובן, לישויות השמיימיות – כפי שפירשו פשטנים כראב“ע, רד”ק, המאירי ואחרים – ולא לה’ עצמו. שהרי הפער בין האדם לבין ה’ אינסופי, ואין לומר שהאדם “כמעט אלוהים”. זאת ועוד, אילו הכוונה הייתה לה’, היה הכתוב אומר: “וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מִמְּךָ”.
לפיכך, מן הפסוק בבראשית (“הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ”) ומן הפסוק בתהילים (“וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים”) עולה כי הפער בין האדם לבין הישויות האלוהיות מצומצם למדי. האדם והישויות האלוהיות שותפים בידיעת טוב ורע, בעלי יצרים מיניים, מסוגלים לחטוא ואף עשויים להיענש. ההבדל המשמעותי שנותר הוא עצם חיי הנצח, שגם הם עשויים להישלל מן הישויות האלוהיות בעקבות חטא.
