סיפור גן עדן הוא סיפור חידתי. הוא מספר על חיים ללא מוות ועל בני אדם עירומים שאינם מודעים לכך. הוא מתאר נחש שמדבר באופן טבעי, בלי הסבר מתי נלקחה ממנו יכולת זו; וגם הגאוגרפיה – המתארת ארבעה נהרות היוצאים ממקום אחד – אינה מוכרת לנו.
סיפור גן עדן בפרק ב’ אינו מתאים לתיאור הבריאה שבפרק א’. שם האדם נברא זכר ונקבה ונצטווה לפרות ולרבות ולכבוש את הארץ ולא להצטמצם במקום אחד. ואילו בפרק ב’, האדם חי רק בגן עדן ואילו האישה נבראה רק לאחר שלא נמצא לאדם חבר מכל החיות.
נראה, כפי שהסביר קאסוטו, שסיפור גן עדן אינו מתאר אירוע היסטורי אלא הוא סיפור סימבולי שנועד לתאר את היסודות העמוקים ביותר של הקיום האנושי. הוא מתאר את הרכיבים שעושים את האדם ליצור עצמאי ומודע, בעל הבנה של המציאות, העומד מול אלוהים, כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.
על פי הסיפור, כבר מתחילת בריאתו נועד האדם לגדולות אבל בראשית התהליך, לא היה הבדל מהותי בינו לבין שאר החיות. האדם אמנם קבע את שמותם של חיות השדה ובכך הביע את עליונותו עליהם, אך למרות זאת ניסה למצוא מתוכם בן זוג ושותף. אפילו בן השיח של חוה – הנחש, שהסית אותה לאכול מפרי העץ האסור – היה אחד מהם.
על פי הסיפור הסימבולי, האדם שהובא לגן עדן לא היה מודע לקיומו של הרע בעולם. הוא היה כמו ילד שחי במרחב מוגן שמספק את כל צרכיו בלי טורח ובלי דאגה לעתיד.
בגן עדן לא היה מושג של מוות, ולכן גם לא היה צורך באישה לצורך הולדת ילדים להמשך קיום המין האנושי. משום כך נברא בתחילה האדם לבדו, ואילו האישה נבראה מאוחר יותר רק כדי להפיג את בדידותו ולשמש לו שותפה – “לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ” (בראשית ב’, יח). רק לאחר החטא נפקחו עיני האדם ואשתו, והשניים הפכו מודעים למשמעות העירום ולמיניות.
כפי שהסביר קאסוטו, ידיעת טוב ורע במקרא איננה הבחנה, שיפוט או בחירה בין הטוב לרע, אלא הבנה מלאה – מקצה לקצה – של המציאות. הדבר עולה מן הדברים שאומרת האישה התקועית לדוד, שבהם היא מקבילה בין שמיעת הטוב והרע ליכולת לדעת את כל אשר בארץ:
כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע … וַאדֹנִי חָכָם כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, לָדַעַת אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. (שמו“ב י”ד, יז-כ)
ידיעת טוב ורע איננה דבר רע. ההפך הוא הנכון. היא אחת מתכונותיהם של המלאכים (בראשית ג’, כב), צלם אלוהים, אליו יש לשאוף. ולכן, יש להבין כי האיסור לאכול מפרי עץ־הדעת היה זמני, ונועד להגן על האדם ולאפשר לו לגדול ולהתפתח, מבלי שייאלץ להשקיע את כוחו בהתמודדות מוקדמת עם הרע שבעולם. ואולם, באותה שעה האיסור גם עיכב את עצמאותו ואת התבגרותו של האדם.
ה’ סיפק לאדם את כל התנאים שיאפשרו לו לחטוא. הוא הצמיח בתוך הגן את עץ־החיים ואת עץ־הדעת, ברא את הנחש שהסית את האישה, ונתן לאדם שותפה שהביאה לו מפרי העץ האסור.
נראה, אם כן, כי רצון ה’ לא היה למנוע מהאדם לאכול מעץ־הדעת, אלא להעמיד בפניו אתגר שיאפשר לו להתבגר, למרוד, ולבסס את עצמאותו כיצור שעומד בפני האל.
האכילה מפרי עץ־הדעת – האינטליגנציה – היא זו שהפרידה את האדם מבעלי החיים וקירבה אותו לאלוהים. ואילו העובדה שהוא עשה זאת בניגוד לציווי ה’, מסמלת את תהליך הנפרדות וגיבוש הזהות העצמית של האדם.
ללא שלב הכרחי זה, האדם לא יכול היה להגיע לייעודו – לעמוד כיצור עצמאי ומודע מול אלוהים – והיה נשאר אחד מחיות הארץ.
