בפרשת ‘ואתחנן’ מופיעים כמה מפסוקי אמונת הייחוד המפורסמים ביותר:
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה’ אֱלֹהֵינוּ, ה’ אֶחָד. (דברים ו’, ד)
אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי ה’ הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ. (דברים ד’, לה)
בכתובים המאוחרים שבתנ“ך ובראשם ספר ישעיהו, מופיעות התייחסויות מזלזלות כלפי אלוהי העמים. הם מוצגים כלא אמיתיים, חסרי חיים ותועלת, פסלים מעשה ידי אדם, ללא כל מהות מאחוריהם. כך לדוגמה בפרק מ”ד לועג הנביא לבני אדם הלוקחים עץ, חציו שורפים כדי להתחמם או לבשל, ואת שאריתו הופכים לאל:
וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ, וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה לֵאמֹר: חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ אֵשׁ, וְאַף אָפִיתִי עַל גֶּחָלָיו לֶחֶם, אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל – וְיִתְרוֹ, לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה, לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד. (פסוק י“ט)
ישעיהו איננו מסתפק בלגלוג. הוא מצהיר במפורש שה׳ הוא האל היחיד: “לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה” (מ“ג, י), ואף שולל את עצם השוואה אליו: “וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה, יֹאמַר קָדוֹשׁ” (מ’, כ“ה).
פסוקים אלו עולים בקנה אחד עם עיקרי האמונה שניסח הרמב“ם, השוללים קיומם של כוחות אלוהיים נוספים ומדגישים כי יש אל אחד בלבד והוא ה׳. מכאן נובעת הנטייה לפרש כך גם את פסוקי הייחוד שבפרשתנו. אולם כשבוחנים את ההקשר שבו נאמרו פסוקים אלה, מתגלה הבנה שונה.
בניגוד לישעיהו, התורה אינה קובעת שאין אלוהים אחרים או שהם חסרי תועלת. להפך, במספר מקומות היא משווה אותם לה’ ובמשתמע מכירה בכוחותיהם, גם אם הם מוגבלים.
כך אפשר להבין מדבריו של משה אל ה’ בתחילת פרשת ‘ואתחנן’ – “אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ” (דברים ג’, כד). מדברי משה משתמע שישנם אלים נוספים אלא שהם חלשים מה’. שכן, אילו אלוהים אחרים לא היו קיימים כלל, לא היה מקום למשה לשבח את ה’ על עליונותו ביחס אליהם. באופן דומה יש להבין את הפסוק בשירת הים – “מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה’” (שמות ט“ו, יא) – המאדיר את ה’ ביחס לאלים האחרים.
גם בעשרת הדיברות ההנחה היא שאלוהים אחרים קיימים, אלא שישראל מוזהרים שלא לעובדם: “לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי” (שמות כ׳, ג) – לא מפני שאינם קיימים, אלא מפני שה׳ הוא “אֵל קַנָּא” (שמות כ׳, ה) והוא דורש בלעדיות מעמו.
על פי המתואר בפרשת ואתחנן, לכל העמים יש אלוהים, שה’ חילק להם, ואילו על ישראל נאסר לעבוד אותם:
וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ … כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם … אֲשֶׁר חָלַק ה’ אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים. (דברים ד’, יט)
בפרשת נצבים מתואר חטאם של ישראל, שעבדו אלוהים שלא נועדו להם:
וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם – אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם. (דברים כ“ט, כה)
מכאן עולה כי ה’ הוא האל העליון, אשר עומד בראש כל שאר האלים. כפי שאמר אברם למלך סדום:
הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה’ אֵל עֶלְיוֹן. (בראשית י“ד, כב)
ובדומה לכך מופיע בתהילים:
כִּי אַתָּה ה’ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ – מְאֹד נַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלֹהִים. (תהילים צ“ז, ט)
נחזור לפסוקי הייחוד שבפרשתנו.
הפסוק: “אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי ה’ הוּא הָאֱלֹהִים – אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ”, יכול היה להיתפס כקביעה מונותאיסטית, אלמלא ההקשר שמלמד שמדובר במסקנה הנובעת מהשאלה הרטורית בפסוק הקודם:
הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה’ אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ? (דברים ד’, לד)
כלומר, אלוהים אחרים מעולם לא עשו מעשים גדולים כאלה, ולכן המסקנה היא ש“ה’ הוּא הָאֱלֹהִים”, בה“א הידיעה – הגדול והחזק שבהם. וכפי שאמר יתרו למשה – “עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה’ מִכָּל הָאֱלֹהִים” (שמות י“ח, יא). ואם כן, פירוש המילים בהמשך הפסוק – “אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ” – הוא שאין עוד מלבדו שמשתווה לו.
באופן דומה, המילה “אֶחָד” שבפסוק – “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד” יכולה הייתה להתפרש כשלילה של קיומם של אלוהים אחרים, אך לאור הפסוקים הרבים בתורה המכירים בקיומם של אלוהים אחרים, יש להבין אותה כקביעה שה’ הוא אחד במובן שאין עוד כמוהו, או כקביעה שהוא אל קנא שאינו מסכים שישראל יעבדו לצדו אלוהים אחרים.
מעניין לראות שההבדל בין התפיסה העולה מפשט הפסוקים בתורה לבין זו העולה מפשט הנבואות בפרקים המאוחרים של ספר ישעיהו בא לידי ביטוי בתפיסותיהם של הרמב“ם והרמב”ן את המושג “אלוהים אחרים”.
הרמב“ן, שדרכו משקפת יסודות קבליים, מסביר ש”אלוהים אחרים” הם כוחות רוחניים אמיתיים, מלאכים או “שרים” שמנהיגים את אומות העולם. הם מקבלים את כוחם מה’ וממונים על ידו. כך הוא כותב בפירושו על התורה:
והענין: כי השם הנכבד ברא הכל … ונתן על כל עם ועם … כוכב ומזל ידוע … וזהו שנאמר: אשר חלק ה’ אלהיך אותם לכל העמים (דברים ד’, יט) – כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון, נתנם להיותם שרים עליהן … והשם הנכבד, הוא אלהי האלהים ואדוני האדנים לכל העולם. אבל ארץ ישראל … היא נחלת ה’ מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל, בהנחילו אותה לעמו, המיחד שמו … וזהו שאמר: “והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ” (שמות י“ט, ה), וכתיב: “והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים” (ירמיהו י“א, ד) – לא שתהיו אתם אל האלהים האחרים כלל. (ויקרא י”ח, כד-כה)
תפיסתו של הרמב“ן את המושג “אלוהים אחרים” נראית קרובה יותר לפשט התורה, ואילו תפיסתו של הרמב“ם הרציונליסט – שטען שאין שום ישות אלוהית נוספת, וכל “אלוהים אחרים” אינם אלא דמיון והבל – קרובה יותר לפשט דברי ישעיהו.
