לידת יוסף הייתה נקודת מפנה בחייו של יעקב. מיד לאחר לידתו ביקש יעקב לעזוב את לבן, כאילו מילא את שליחותו בחרן – להוליד את יוסף – וכעת הגיע הזמן לשוב אל ארץ מולדתו. בהמשך, כאשר התורה מתארת את תולדותיו של יעקב היא פותחת דווקא בסיפור חייו של יוסף: “אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב: יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה…” (בראשית ל“ז, ב).
את המספר 17 אנו פוגשים שוב כאשר התורה מסכמת את חייו של יעקב במצרים: “וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה” (בראשית מ״ז, כח). שני ה־17 שנים האלו מחלקים את חייו של יעקב לאחר לידתו של יוסף לשלושה חלקים. החלק הראשון והאחרון שווים באורכם: 17 שנים חי יעקב עם יוסף עד שנמכר, ו־17 שנים חיו יעקב ויוסף יחד במצרים עד למותו של יעקב. ובתווך, 22 שנים בהם יעקב חי בארץ כנען בעוד יוסף היה במצרים, שנים של געגוע, כאב והיעדר.
מסתבר שיעקב אבינו אינו האב היחיד שהתורה מחלקת את חייו לשלוש. גם אצל אברהם ויצחק ניתן למצוא חלוקה כזו.
קאסוטו (בספר, “מנֹח ועד אברהם” ) מציין שחייו של אברהם מתחלקים לשלוש. אברהם עזב את חרן בגיל 75 (בראשית, י“ב, ד), הוליד את יצחק בגיל 100 (בראשית כ”א, ה), וחי 175 שנה (בראשית כ“ה, ז). נקודות ציון אלו מחלקות את חייו לשלושה חלקים, כאשר החלק הראשון והאחרון שווים: 75 שנה חי אברהם עם תרח אביו בחרן בלי יצחק בנו, ו־75 שנה חי אברהם עם יצחק עד מותו. ובתווך, 25 שנה בהם חי ללא תרח אביו וללא בנו יצחק.
גם את חייו של יצחק ניתן לחלק לשלושה חלקים, הפעם שווים באורכם. אולם, במקרה של יצחק, החלוקה לא כתובה במפורש ומבוססת על סדרת הנחות לא מוכרחות.
עֵשו, שהיה אחיו התאום של יעקב, נשא את נשיו בגיל 40 (בראשית כ“ו, לד-לה). התורה מספרת זאת כרקע לבקשתה של רבקה מיצחק שיעקב לא יישא אישה מבנות חת, שבעקבותיה שלח יצחק את יעקב כדי שיישא אישה מבנות לבן. ניתן אם כן להניח שיעקב יצא לחרן סביב גיל 40.
לקראת חזרתו לארץ מגורי אביו, מסכם יעקב את שהותו בחרן ומזכיר שהיה שם 20 שנה (בראשית ל“א, מא). ואם כן, ניתן להניח שהגיע לארץ אל אביו סביב גיל 60, כאשר יצחק – שהיה מבוגר ממנו בשישים שנה (בראשית כ”ה, כו) – כבן 120.
ואם כן, ניתן לחלק את חייו של יצחק לשלושה חלקים שווים. 60 שנה ראשונות עד שנולדו לו ילדיו, 60 שנה אמצעיות עד שזכה לראות את נכדיו מיעקב, ו־60 שנה אחרונות בהם זכה לחיות בארץ כנען עם נכדיו מיעקב.
המאפיין הבולט בחלוקות האלו הוא הסימטריה בין תחילת החיים לסופם. אצל אברהם – החיים בצל אביו תרח בתחילת דרכו לעומת חייו לצד בנו יצחק בסופה; אצל יעקב – החיים עם יוסף לפני שנעלם ולאחר שהתאחדו מחדש; ואצל יצחק – השנים שלפני שנולדו לו ילדים לעומת השנים שבהן חי בקרבת נכדיו.
בכל המקרים, ראשית החיים וסופם מסומנים בקשר הדוק עם בן משפחה קרוב – תחילה כבנים, ולבסוף כהורים או כסבים. סימטריה זו יוצרת תחושת השלמה: חיי האדם אינם רק מסע קדימה, אלא תנועה מעגלית שיש בה חזרה אל יחסי השורש – אל התא המשפחתי ואל תחושת השייכות. כך נוצרת תמונה של חיים שלמים, שבה ההתחלה והסיום משקפות זו את זו, והאדם זוכה לראות המשכיות, תיקון והגשמה של הייעוד המשפחתי והאישי.
