לקראת כיבוש הארץ מסכם משה את שנות הנדודים:
וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד – שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה, עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר, אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. (דברים ב’, יד)
ובהמשך הוא חוזר על אותו ביטוי:
וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם. (דברים ב’, טז)
מפרשים רבים (וביניהם רש“י, ראב”ע, ואחרים) מסבירים ש“אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה” הם יוצאי הצבא, בני עשרים שנה ומעלה שנגזר עליהם למות במדבר. אולם אם לכך התכוון משה, מדוע לא השתמש בביטוי המקובל “יוצאי הצבא”?
בדרך כלל, הביטוי “אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה” מתייחס לאנשים שהשתתפו במלחמה בפועל. כך למשל במלחמת מדין:
וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ. (במדבר ל“א, מט)
על איזו מלחמה, אם כן, מדובר?
לאחר חטא המרגלים גזר ה’ על דור המדבר שלא ייכנס לארץ. העם הכיר בחטאו וביקש לתקן את אשר עשה. הוא חגר את כלי מלחמתו וביקש לעלות ולהילחם, אולם ה’ אסר עליו לעשות זאת:
אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ … וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ … וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי: אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ. (דברים א’, מא-מב)
למרות האזהרה, הם עלו להר וניגפו לפני האמורי.
הערה שנכתבה בשולי כתב יד של פירוש הרשב“ם מציעה שזוהי בדיוק המלחמה שאליה רומז משה:
ואני הצעיר אומר, אנשי המלחמה היו אותם שנאמר בהם: “וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר” (במדבר י“ד, מד), כמו שאמר: “וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ” (דברים א’, מא), ומשה אמר להם: “לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ” (דברים א’, מב), וכן ביהושע הוא אומר: “כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה’ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ” וגומר (יהושע ה’, ו). ולפיכך קורא אותם: ‘אנשי המלחמה’ ואינו אומר אנשי מלחמה סתם, כי אם אנשי המלחמה, הידועים לנו – שעברו על פי הקב“ה.
אם פירוש זה נכון, ניתן להבין שהחטא המשמעותי של דור המדבר לא היה חטא המרגלים, שנבע מפחד, אלא חטא אנשי המלחמה שהזידו והמרו את פי ה’ ועלו להר כדי להילחם. אף שלא כל בני הדור עלו בפועל להר, נראה שאותם לוחמים פעלו בשם העם כולו ובשליחותו, ולכן משה מכנה את הדור כולו על שמם.
הכינוי “אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה” לדור המרגלים שהובס בקרב עד חורמה הוא אירוני. כאשר הובטחה להם עזרת ה’ בכיבוש הארץ, הם פחדו וסירבו להילחם; אך דווקא כאשר הוזהרו שלא לעלות, משום שה’ אינו בקרבם, הם התעקשו לצאת למלחמה וניגפו.
זאת ועוד, ייתכן שהכינוי “אנשי המלחמה” רומז לכך שהמלחמה הזאת היא שחתמה את גורלם. אילו קיבלו את גזר הדין ונמנעו מלעלות להר, אולי היה ה’ מקבל את תשובתם כפי שעשה במקרים אחרים. אולם לאחר שהמרו את פיו פעם נוספת, שוב לא נענה לבכייתם:
וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה’ - וְלֹא שָׁמַע ה’ בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם. (דברים א’, מה)
