בתחילת ספר דברים מציג משה גרסה של חטא המרגלים ושל האירועים שקדמו לו, השונה מזו המתוארת בספר שמות ובספר במדבר.
הבדל משמעותי, שלעיתים אין נותנים עליו את הדעת, הוא שעל פי הסיפור בדברים נענש משה בעקבות חטא המרגלים, שאירע בתחילת המסע במדבר, בשנה השנייה ליציאת מצרים, ונגזר עליו שלא להכניס את ישראל לארץ (דברים א’, לז). בספר במדבר, לעומת זאת, נגזר עליו הדבר רק בשנת הארבעים, בעקבות חטא מי מריבה (במדבר כ’, יב). יתרה מזו, בסיפור המרגלים שבספר במדבר ה’ לא רק שאינו כועס על משה ואינו מעניש אותו, אלא אף מציע להשמיד את ישראל שחטאו ולהקים ממשה עם חדש במקומם (במדבר י“ד, יב).
קיימים גם הבדלים משמעותיים בין שני הסיפורים שקדמו לחטא המרגלים, כפי שהם מתוארים בתחילת ספר דברים, לבין המקבילות שלהם בספר שמות ובספר במדבר.
בסיפור הראשון (דברים א’, ט-יח) מספר משה כיצד ביקש מישראל לבחור אנשים חכמים ונבונים, שאותם ימנה לראשיהם. בניגוד לסיפור שבספר שמות, שבו מוקד הבעיה הוא משפטי - הקושי של משה לשפוט לבדו את כל העם - בספר דברים הבעיה רחבה יותר. משה אינו אומר שאינו יכול לשפוט את העם, אלא שאינו יכול “לשאת” אותו לבדו: “לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם”; “אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טׇרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם”. בכך דומה התיאור לסיפור שבעים הזקנים שבספר במדבר, שבו אומר משה: “לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כׇּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי” (במדבר י”א, יד). תיאור מינוי השרים בספר דברים אינו אפוא רק הקמתה של מערכת משפט, אלא חלוקה של משא ההנהגה בין משה לבין העם.
הבדל נוסף נמצא בסיפור השני (דברים א’, יט-מו). שם מתאר משה כי היוזמה לשליחת המרגלים הייתה של העם והוא הסכים לה, בעוד שבספר במדבר מתוארת השליחות כציווי של ה’ (במדבר י“ג, ב).
אינני מבקש לעסוק כאן בשאלת הפערים והסתירות בין הפרשות. מטרתי בפרק זה היא להסביר כיצד שני הסיפורים שקדמו לחטא המרגלים, כפי שהם מתוארים בספר דברים, מסבירים מדוע גם משה נענש בעקבות החטא ולא זכה להיכנס לארץ.
שני הסיפורים בנויים זה כנגד זה. מיד לאחר שה’ מצווה לצאת מחורב ולהתקדם אל הארץ, אומר משה שאינו יכול לשאת לבדו את העם ומבקש למנות אנשים מתוכו שיישאו עמו במשא ההנהגה. לאחר מכן, כאשר משה מורה לישראל לעלות ולרשת את הארץ, מבקש העם לשלוח אנשים מתוכו שילכו לפניו ויבררו את הדרך.
בשני המקרים מדובר בבקשה שנראית במבט ראשון סבירה, אך מקומה ברצף הסיפור חושף בה גם חולשה. מיקומה של תלונת משה מיד לאחר הציווי לצאת מחורב מציג אותה כביטוי להירתעות מן האחריות הבלעדית להנהגת העם; בקשת ישראל לשלוח מרגלים, מיד לאחר שנצטוו לעלות ולרשת את הארץ, מבטאת הירתעות מן העלייה הישירה וחוסר אמון בהבטחת ה’.
תלונתו של משה חריפה במיוחד. הוא מתאר את ישראל כ“טׇרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם”, כאילו ריבוי העם הוא משא שאין בכוחו לשאת. אך מיד לפני כן הוא מזכיר שריבוי זה הוא ברכת ה’: “ה’ אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם”, ואף מוסיף: “ה’ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים”. התוספת הזאת רומזת שמשה עצמו חש במתח שבדבריו: מה שהוא ברכת ה’ נעשה בעיניו למשא כבד.
מתח דומה מופיע בסיפור המרגלים. הארץ מוצגת כמתנה שכבר ניתנה לישראל: “רְאֵה נָתַן ה’ אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ”; אולם ישראל מבקשים להוסיף שלב מקדים ולשלוח מרגלים, ובכך מבטאים היסוס וחוסר אמון. משה רואה בריבוי העם משא שאינו יכול לשאת, וישראל לאחר חזרת המרגלים רואים בעוצמתם של יושבי הארץ ובעריה הבצורות מכשול שאינם יכולים להתגבר עליו. בשני המקרים מתנת ה’ נתפסת בעיקר דרך הקושי שהיא מטילה: משה נרתע ממשא ההנהגה, והעם נרתע ממשימת הכיבוש.
גם מבנה קבלת ההחלטות בשני הסיפורים מקביל. בסיפור הראשון משה מציע: “הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם”, והעם מסכים: “וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת” (פסוק י”ד). בסיפור השני נשמרת אותה תבנית, אך הסדר מתהפך. הפעם ישראל מציעים: “נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ” (פסוק כ”ב), ומשה מסכים: “וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט”.
כך נוצרת הנהגה משותפת למשה ולעם. משה חושש לשאת לבדו את משא הנהגת העם, וישראל חוששים לקבל עליהם את משימת הכיבוש. משה מציע והעם מסכים; העם מציע ומשה מסכים. לכן, כאשר המהלך המשותף מסתיים בסירוב לעלות לארץ, גם האחריות לכישלון והעונש הבא בעקבותיו נעשים משותפים:
גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה’ בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם (דברים א’, לז)
