בתחילת ספר דברים, חושף משה כי כבר בתחילת המסע – בשנה השנייה לצאתם ממצרים – נגזר עליו בעקבות חטא המרגלים, שלא ייכנס לארץ ושיהושע יחליף אותו.
יש להעיר כי תיאור זה שונה מן המשתמע מספר במדבר. שם האחריות לחטא המרגלים מוטלת על העם בלבד, וה’ אף מציע להשמיד את ישראל ולהקים ממשה עם חדש (במדבר י“ד, יב). בהמשך, בפרשת ‘חקת’ מסופר כי הסיבה לאי־כניסתם של משה ואהרון לארץ כנען היא חטאם במי מריבה, ולא חטא המרגלים (במדבר כ’, יב-יג). כאן נתמקד בנקודה אחת העולה מדבריו של משה בספר דברים, ולא נעסוק בסתירות שבין שני התיאורים.
על פי תיאורו של שמשה, הוא הגיב בתקיפות לרוח הדברים ששררה במחנה ויצא בחריפות נגד המרגלים ונגד העם שחששו מהכניסה לארץ:
וָאֹמַר אֲלֵכֶם: לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם. וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ, אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ, בְּכׇל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה. וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה’ אֱלֹהֵיכֶם. הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ, לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם, בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ, וּבֶעָנָן יוֹמָם. (דברים א’, כט-לג)
אך ה’ שמע את דברי העם ונשבע שהדור ההוא לא יזכה לראות את הארץ, כולל משה עצמו:
וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם. זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, הוּא יִרְאֶנָּה, וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו, יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה’.
גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה’ בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר: גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם. יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה, אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל. (דברים א’, לד-לח)
לפי תפיסתו של משה – המשתקפת בנאומו – הוא פעל כשורה, אך הדבר לא הועיל לו. נראה כי עצם העובדה שה’ כעס גם על משה והעביר את הנהגת העם ליהושע מלמדת כי משה נתפס כאחראי, לפחות במידה מסוימת, לכישלון.
הציווי לחזק את יהושע – “אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל” – מלמד שגם לאחר שהתקבלה ההחלטה על החלפת ההנהגה, נותר למשה תפקיד מרכזי בהכשרת מחליפו ובהבטחת רציפות ההנהגה.
אם אכן כך, הרי שלפנינו תפיסה חריפה של אחריות מנהיגותית: גם כאשר המנהיג עצמו פועל כשורה, הוא נושא באחריות לכישלון הציבור שבראשו הוא עומד. עם זאת, החלפתו של מנהיג אינה חייבת להתבצע מיד. לעיתים נכון להיערך אליה מראש, להכין את המחליף לתפקידו ולהבטיח מעבר מסודר של האחריות והסמכות.
