בתחילת ספר שמות, כחלק מן הרקע ליציאת מצרים, מופיעה רשימה גנאלוגית המתארת את מוצאם ואת משפחותיהם של משה ואהרון. הרשימה מתחילה בבני ראובן ושמעון, ומגיעה אל שבט לוי, ושם היא מתעכבת בפירוט על משפחת קהת – בנו עמרם ובניו אהרון ומשה – עד ללידתו של פנחס בן אלעזר בן אהרון. הפרשה מסתיימת במילים:
הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָ מַר ה’ לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. (שמות ו׳, כו–כז)
בתחילת ספר במדבר ישנה תופעה דומה. לאחר המפקד של בני ישראל, המקביל לפתיחת הרשימה בספר שמות בבני ראובן ושמעון, מופיעה פרשה קצרה המתארת שוב את תולדותיהם של אהרון ומשה, על רקע הדיבור של ה’ עם משה – והפעם בהר סיני:
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה, בְּיוֹם דִּבֶּר ה’ אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן: הַבְּכֹר נָדָב, וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר. אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים, אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן: וַיָּמׇת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה’ בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה’ בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם, וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם. (במדבר ג’ א-ד)
פעמיים עוצרת התורה את הסיפור ומכריזה על תולדותיהם של אהרון ומשה, ובכך יוצרת ציפייה לתיאור כפול – של משפחת אהרון ומשפחתו של משה. אך בשני המקומות, באופן מפתיע, מובאות רק תולדותיו של אהרון, ואילו לגבי משה שוררת שתיקה מוחלטת.
וזה לא שהתורה מעלימה ואינה מספרת לנו על משפחתו של משה. להפך, התורה מספרת עליה בהרחבה, ואף יותר מזו של משפחתו של אהרון. היא מספרת על נסיבות נישואיו של משה לצפורה, בתו של יתרו כהן מדיין, על לידתו של בנו הבכור, גרשם, ועל הסיבה שנקרא כך: “כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נׇכְרִיָּה” (שמות ב’, כב). היא גם מספרת על תושייתה של צפורה, שמלה את בנה וכך הצילה את משה ממוות (שמות ד’, כה). וכאשר הגיע יתרו לאחר יציאת מצרים לפגוש את משה במדבר, והביא אליו את צפורה ואת שני בניה, אנו לומדים גם על שמו של הבן השני, אליעזר, ועל שם מה נקרא כך: “כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה” (שמות י“ח, ד).
מדוע, אם כן, כאשר התורה באה לפרט את תולדותיהם של אהרון ומשה, היא מתארת רק את תולדותיו של אהרון ושותקת לחלוטין לגבי משה?
קשה לומר שהסיבה שהתורה מתעלמת מבניו של משה הייתה כי הם לא היו ראויים, שכן במקרים אחרים של בנים שנכשלו או נדחו – כגון ער ואונן או נדב ואביהוא – התורה מזכירה את שמותיהם ואף מפרטת את חטאם, ואינה מתעלמת מהם.
חשוב להדגיש כי גם במפקד השני, לקראת הכניסה וההתנחלות בארץ, מוזכרים רק בני אהרון ולא בניו של משה (במדבר כ“ו, נח־סא). אולם שם אין בכך כדי לעורר קושי, שכן מדובר במפקד כללי היורד עד לרמת המשפחות, ורק במקרים בודדים מפרט אישים מסוימים. במסגרת מפקד מסוג זה, אפשר בהחלט לקבל שבניו של משה לא נחשבו לדמויות בולטות, ולכן לא הוזכרו.
הקושי מתעורר דווקא בשתי הרשימות האחרות – ערב היציאה ממצרים ובהר סיני – שבהן התורה מכריזה במפורש על “תולדות משה ואהרון”, אך בפועל מתארת רק את תולדותיו של אהרון. יותר מכך, הרשימה הראשונה של ערב היציאה ממצרים נראית מכוונת כולה להצגת שושלת הכהונה הגדולה – מאהרון דרך אלעזר ועד פנחס, ומשה אינו עומד במרכזה. מדוע, אם כן, בחרה התורה למסגר דווקא רשימה זו כתיאור תולדות משה ואהרון גם יחד?
התשובה היא שכוונת התורה בפירוט תולדות משה ואהרון בהקשר של יציאת מצרים והר סיני לא הייתה לתאר את הגנאלוגיה המשפחתית, אלא להצביע על כך שלתפקידו הייחודי של משה לא נועד המשך, וכי התולדה האחת והיחידה שנוצרה מפעולתם המשותפת הייתה הכהונה של אהרון ובניו.
מדוע היה חשוב לתורה להדגיש זאת? יתכן שהתשובה נמצאת בספר שופטים. שם מסופר כי נכדו של משה ובניו אחריו שימשו כוהנים לשבט דן, לפסל שהובא מבית מיכה, עד לגלות עשרת השבטים (שופטים י“ח, ל). נראה שהתורה חששה מהתפתחות מוסד כהונה מקביל לזה של אהרון ובניו, מצאצאיו של משה – כפי שאכן קרה – ולכן הדגישה שכהונת בית אהרון היא הכהונה היחידה הלגיטימית.
כאמור, התפקיד שמילא משה ביציאת מצרים ובהר סיני היה חד־פעמי ולא נועד להימשך. משה היה שליח ה’ להוציא את ישראל ממצרים ומתווך להעביר להם את תורתו; עם סיומם של תפקידים אלו, הסתיים גם תפקידו.
משה גם לא היה מלך. הנהגתו, בדומה להנהגת השופטים, נבעה משליחות אלוהית, ותוקפה הגיע מאמון העם, ולכן גם לא הקים שושלת מלוכה אחריו.
תפקידו של משה לא נועד להימשך, משום שבניגוד לכהונה ולמלוכה, הוא לא היה תפקיד מוסדי אלא תפקיד מכונן. תפקיד כזה, הקשור לאירוע חד־פעמי של התגלות, אינו ניתן להורשה ואינו יוצר שושלת, כפי שמעידים פסוקי הסיום של התורה:
וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה’ פָּנִים אֶל פָּנִים. (דברים, ל“ד, י)
