הסיפור על קריעת ים סוף נתפס לרוב כסיפור קלאסי של הצלה ניסית – בני ישראל ברחו ממצרים, הים נקרע לשניים, בני ישראל חצו ואילו המצרים, שרדפו אחריהם, טבעו בגלים שקרסו עליהם. אולם עיון מחודש בטקסט מאפשר לקרוא את הסיפור באופן שונה: לא כסיפור הצלה שנכפה בשל הנסיבות, אלא כמהלך מתוכנן שנועד להביא למפלת מצרים. בקריאה זו, המצרים לא טבעו במהלך רדיפתם אחרי ישראל, אלא במהלך מנוסתם.
במהלך הלילה חצו בני ישראל את הים והמשיכו בדרכם לגדה השנייה. המצרים, שרדפו אחריהם, עברו אף הם אל תוך המעבר היבשתי שבים. ואז, באשמורת הבוקר, חולל ה’ מהומה במחנה מצרים וגרם להם להימלט – לא מתוך הים, אלא לשוב אליו, אל המעבר היבשתי שבו עברו קודם לכן. אז נטה משה את ידו, והים חזר לאיתנו וכיסה אותם לעד.
הפסוק: “וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ – וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ” (שמות י“ד, כז) מלמד שהמצרים נסו אל תוך הים, ולא מתוכו. אילו המצרים היו בתוך הים ברודפם אחרי בני ישראל, ונסו לתוך חומות הים שהחלו לקרוס, היה מתאים יותר לומר – “ומצרים נסים לקראתם” או ומצרים נסים לקראת המים“.
אם כך, המצרים לא טבעו תוך כדי רדיפה, אלא תוך כדי מנוסה. זאת ועוד, הפסוק הקודם “וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם: אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות י“ד, כה) מראה שהמצרים לא נסו מהים עצמו, אלא מישראל.
פרשנות זו מדגישה את היבט העונש שבסיפור: קריעת ים סוף לא נועדה לשמש אמצעי להצלת ישראל, אלא מהלך עונשי מתוכנן למצרים.
למעשה, מנקודת מבט “אובייקטיבית”, כלל לא היה צורך להציל את ישראל, שכן כל התרחיש נבנה מראש כתרמית שנועדה לפתות את פרעה לצאת למדבר בעקבות בני ישראל ולהיקלע למלכודת שתביא לתבוסתו הסופית:
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם, לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן – נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם. וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ, סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’. וַיַּעֲשׂוּ כֵן. (שמות י“ד, א-ד)
אם נשווה זאת לסיפור מלחמת סיסרא ונחל קישון (שופטים ד’-ה’), נמצא הקבלה מפתיעה שמחזקת הבנה זו. גם שם האויב מגיע אל אזור נחל קישון ומתמקם שם לקראת הקרב. אזור הנחל בשלב זה איננו מתואר כמכשול; להפך, צבאו של סיסרא, הנשען על רכב ברזל, פועל בעמק המתאים ללחימה רכובה, מתוך תחושת עליונות על הלוחמים הישראלים, שאין בידם רכב או אמצעי לחימה דומים.
רק כאשר דבורה נותנת את האות וברק יורד מהר תבור עם עשרת אלפים לוחמיו, מתערב ה’ ומהמם את הכנענים: “וַיָּהָם ה’ אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה לִפְנֵי בָרָק” (שופטים ד’, טו). בשלב זה מתמוטט כוחו של סיסרא, והצבא נמלט מן הקרב. רק אז, כפי שמתואר בשירת דבורה, הופך אותו מרחב ימי עצמו למלכודת מוות: “נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם” (שופטים ה’, כא).
כשם שבקריעת ים סוף המהומה האלוהית מובילה למנוסת המצרים אל תוך הים, שבו הם טובעים, כך גם במלחמת סיסרא: מהומת האלוהים גורמת לבריחת הכנענים אל נחל קישון שגורף אותם. הקבלה זו מתחזקת לנוכח השימוש באותו ביטוי נדיר בשני הסיפורים – “וַיָּהָם ה’”.
מתברר אפוא כי סיפור קריעת ים סוף איננו מתאר בראש ובראשונה נס של הצלה, אלא מהלך מתוכנן של צדק אלוהי. הים איננו קורס על המצרים כדי להציל את ישראל, שכן המצרים כבר חדלו לרדוף אחריהם והחלו לנוס על נפשם, אלא מטביע אותם כאשר הם נסים מפני ה’ הנלחם במצרים. כלומר, המצרים לא טבעו משום שהיו סכנה מיידית לישראל, אלא משום שהגיע זמנם להיענש.
