למרות מרכזיותו של סיפור המבול בספר בראשית, הוא כמעט ולא נזכר בהמשך התנ“ך. בסיומו ה’ ממהר להחזיר את העולם לקדמותו כאילו דבר לא קרה:
עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר, וְקֹר וָחֹם, וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה – לֹא יִשְׁבֹּתוּ. (בראשית ח’, כב)
אפילו כאשר מסופר על השתכרותו של נֹח לאחר המבול, הוא מתואר כאיש האדמה – “וַיָּחֶל נֹח אִישׁ הָאֲדָמָה – וַיִּטַּע כָּרֶם” (בראשית ט’, כ) – ולא כשורד המבול, כפי שהיינו מצפים. הכינוי “אִישׁ הָאֲדָמָה” מפנה לקריאת שמו של נֹח על ידי למך אביו לפני המבול:
וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ, לֵאמֹר: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ – מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה’. (בראשית ה’, כט)
כלומר, יש כאן התעלמות ודילוג על המבול כאילו לא היה.
ואכן, למרות שה’ השמיד את כל האנושות והשאיר רק את נֹח הצדיק, טֶבע האדם לא השתנה. לפני המבול ראה ה’ כי “רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם” (בראשית ו’, ה) ולכן אמר: “אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם – כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם” (פסוק ז’). ולאחר המבול נאמר: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם – כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו. וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי – כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי” (בראשית ח’, כא).
נראה שהשינוי היחיד שהתרחש בעקבות המבול הוא ביחסו של ה’ לברואיו – מגישה מחמירה ומענישה לגישה סובלנית ומכילה יותר. השחתת הארץ ובעקבותיה המבול לימדו שהאדם נמשך מטבעו לרע, ולכן אינו מסוגל לעמוד בציפיות גבוהות ללא הכוונה וחוק מפורש. מבחינה זו הלקח של המבול הוא של ה’ בלבד.
הדבר בא לידי ביטוי בשני מישורים. מצד אחד, ה’ התחייב באופן חד־צדדי שלא להביא עוד מבול על הארץ, תהיה אשר תהיה התנהגות האדם. השימוש בקשת בענן מסמל את האופי החד־צדדי של הברית. הקשת היא של ה’, הוא זה ששם אותה בענן והיא מהווה תזכורת עבורו (ראו פירוש רמב“ן, בראשית ט’, יב).
מצד שני, חל גם שינוי בתפיסת האדם ובציפיות ממנו. אם לאחר הבריאה האמין ה’ שהאדם טוב ביסודו ומסוגל לפעול כראוי גם ללא ציווי מפורש או התערבות חיצונית – ולכן לא היה צורך לצוות על איסור רצח או על החובה לאכוף אותו – לאחר עשרה דורות, מאדם ועד נֹח, התברר כי לאדם יש יצרים המושכים אותו לרע, וכי הוא זקוק להכוונה ולעזרה. לכן, לאחר המבול היה צורך להגדיר בחוק מפורש את מה שאמור היה להיות מובן מאליו, ולצוות על האנושות לאכוף אותו:
שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם – בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. (בראשית ט’, ו)
סיפור המבול מייצג אפוא נקודת מפנה כפולה: מצד אחד, “הבנה” אלוהית חדשה של מגבלות האדם; ומצד שני, הנחת תשתית חוקית־מוסרית שמטרתה לכוון את האנושות, למנוע הידרדרות מוסרית, ולבנות סדר אנושי יציב יותר לעתיד.
