אני ה'

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:
קְדֹשִׁים תִּהְיוּ - כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם.
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ - אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם.
אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם - אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם.
וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה’ לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ …
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם - אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם.
לֹא תִּגְנֹבוּ, וְלֹא תְכַחֲשׁוּ, וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר, וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ - אֲנִי ה’.
לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל. לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל, וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ - אֲנִי ה’.
לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל - בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ - אֲנִי ה’.
לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ -  אֲנִי ה’.  (ויקרא י“ט א-יח)

בדיאלוג “אֶוּתִיפְרוֹן” שואל סוקרטס:

האם אהובה היא החסידות (על האלים) - מפני שחסידות היא, או מפני שהיא אהובה (על האלים) - על כן היא חסידות? (אֶוּתִיפְרוֹן, אפלטון, המאה ה־4 לפנה״ס).

אם נתרגם זאת לשפה מודרנית, הדילמה היא האם האל רוצה בהתנהגות מוסרית מכיוון שהיא מוסרית, או שההתנהגות המוסרית רצויה מפני שהאל מצווה עליה.

בפרק י“ט שבספר ויקרא ניתן להבין כי הדילמה מוכרעת על פי הקרן השנייה, שכן ההתנהגות המוסרית מוצגת כחלק מן הציווי האלוהי להיות קדושים. הפרק מביא מצוות פולחניות ומצוות מוסריות בערבוביה, ומסיים את הפסקאות משני הסוגים במוטיב חוזר: “אֲנִי ה’”, ששיאו בפסוק:

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ - אֲנִי ה’. (ויקרא י“ט, יח)

לעומת זאת, בספר בראשית, בסיפור הוויכוח בין אברהם לה’ על גורל סדום, אלוהים אינו מוצג כמקור המוסר, אלא כמי שנדרש לעמוד בו. אברהם מבין שבכוונתו של ה’ לפגוע בסדום למרות הצדיקים שבה, ולכן הוא פותח את דבריו בשלילה ארוכה ומוחלטת של הלגיטימיות לפעולה כזו:

חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה – לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?! (בראשית י“ח, כה)

את הסינתזה ניתן אולי למצוא בסיפור נוסף בספר בראשית, בדו־שיח שבין ה’ לאבימלך, לאחר שזה לקח בתום־לב את שרה, אשתו של אברהם (בראשית כ’).

בתחילת הסיפור ה’ נגלה לאבימלך בחלום הלילה ומודיע לו שהוא עומד למות מכיוון שלקח אשת איש. אבימלך אינו מסתפק בהגנה על מעשיו, אלא פותח את דבריו בהאשמה כלפי אלוהים, שממנה משתמע שאלוהים מחויב למוסר ואינו קובע אותו, ממש כמו בסיפור על סדום, ובהתאם לקרן הראשונה בדילמת אֶוּתִיפְרוֹן:

אֲדֹנָי, הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?! (בראשית כ’, ד).

אולם בהמשך אברהם נדרש להסביר לאבימלך מדוע הסתיר את עובדת היותה של שרה אשתו, והוא אומר:

כִּי אָמַרְתִּי, רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי. (בראשית כ’, יא)

כאן לכאורה אברהם קושר בין ההתנהגות המוסרית לבין יראת אלוהים, כאילו אין מוסר ללא צו אלוהי. אולם ניתן להבין את דבריו אחרת: לא שאלוהים הוא מקור המוסר, אלא שיראתו היא זו שאוכפת את הצו המוסרי, ושלולא יראת אלוהים בני האדם לא היו מכבדים את התביעה המוסרית.

ניתן להבחין בכך שמיד לאחר הבריאה ה’ אינו מצווה על איסורים מוסריים בסיסיים, כמו איסור הרצח, ולמרות זאת ברור שהאיסור קיים, וקין שרצח את אחיו אינו מצטדק בטענה שלא צווה על כך. אולם לאחר המבול, שבא בעקבות החמס והשחתת הארץ, חל שינוי בתפיסת האדם ובציפיות ממנו. אם בתחילת הבריאה הציפייה מן האדם הייתה שיפעל כראוי גם ללא ציווי מפורש או התערבות חיצונית – ולכן לא היה צורך לצוות על איסור רצח או על החובה האנושית לאוכפו – לאחר עשרה דורות, מאדם ועד נֹח, התברר כי לאדם יש יצרים המושכים אותו לרע, וכי הוא זקוק להכוונה ולעזרה. לכן, לאחר המבול היה צורך להגדיר בחוק מפורש את מה שאמור היה להיות מובן מאליו, ולצוות על האנושות לאכוף אותו:

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם – בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. (בראשית ט’, ו)

בהמשך נדרש היה לפרט יותר ויותר את הציוויים המוסריים, תחילה בעשרת הדיברות ולאחר מכן, באופן מפורט עוד יותר, בפרק י“ט שבספר ויקרא, שמהדהד אותם.

לפי קריאה זו, “אֲנִי ה’” של ויקרא איננו בהכרח קובע שהמעשה הטוב הוא טוב רק מפני שה’ ציווה עליו. כפי שעולה בפשטות מספר בראשית, המוסר והצדק מחייבים גם ללא ציווי מפורש. אולם ההיסטוריה האנושית מוכיחה כי עצם החובה המוסרית אינה מספיקה כדי להבטיח שהאדם ינהג על פיה. האדם מתקשה לעמוד מעצמו בתביעה המוסרית, ולכן נדרש מקור סמכות עליון שייתן לה תוקף מחייב ויבטיח כי האדם לא יוכל להתעלם ממנה.

זו משמעותה של החתימה “אֲנִי ה’” בפרק י“ט: גם כאשר האדם פועל בסתר, או כשהחברה אינה מסוגלת לאכוף את המוסר, ה’ רואה את המעשים והוא שיבוא חשבון עם מי שאינו נוהג בצדק.