פודקאסטחָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה – לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?! (בראשית י“ח, כה)
אחת הראיות הפילוסופיות לקיומו של אלוהים היא “הטיעון מהמוסר”. בקליפת אגוז הטיעון אומר כך:
- המוסר קיים בחוויה האנושית.
- אלוהים הוא ההסבר הטוב ביותר לחוויה מוסרית זו.
- לכן אלוהים קיים.
הטיעון מהמוסר מבוסס על ההנחה כי קיימות אמיתות מוסריות אובייקטיביות ואלו מחייבות את קיומו של אלוהים כדי להעניק להן סמכות.
ואולם כשאנו באים אל הטקסט המקראי, אנו מוצאים גישה שונה – אלוהים אינו מוצג כיוצר המוסר, אלא כמי שנדרש לעמוד בו. אלוהים אכן פועל על פי עקרונות מוסריים ואף אוכף אותם, אך בתורה הוא אינו מוצג כמקור סמכותם.
הצדק שבמשפט האלוהי והמחויבות של אלוהים למוסר נבחנים בפרשה פעמיים. פעם אחת בדיון של ה’ עם אברהם על גורל סדום ופעם שנייה בדו־שיח שבין ה’ לאבימלך, לאחר שזה לקח את בתום־לב את שרה, אשתו של אברהם.
בשני המקרים ניתן לראות עמדה בלתי מתפשרת של אברהם ושל אבימלך, ואפשר לומר אפילו תוקפנית, כלפי האפשרות שה’ אינו מחויב באופן מלא לצדק ולמשפט כפי שבני אדם מבינים אותם. הן אברהם והן אבימלך מעלים על דעתם שבכוונת אלוהים לנהוג שלא על פי כללי המוסר והצדק ולפגוע בחפים מפשע, ומנסים להניא אותו מלעשות כך.
במקרה של אבימלך, ה’ נגלה אליו בחלום הלילה ומודיע לו שהוא עומד למות מכיוון שלקח אשת איש. אבימלך אינו מסתפק בהגנה על המעשה שלו שנעשה בתום־לב. במקום זאת הוא פותח את דבריו בהאשמה כלפי אלוהים, שיש בה מידה של ביקורת ישירה על האל:
אֲדֹנָי, הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?! (בראשית כ’, ד)
במקרה של אברהם, אברהם מבין שבכוונתו של ה’ לפגוע בסדום למרות הצדיקים שבה, ולכן הוא מתחיל את דבריו בשלילה מוחלטת של הלגיטימיות לפעולה כזו:
וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר? הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה – לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?! (בראשית י“ח, כג-כה)
לדעת קאנט, אם יש חוק מוסרי אובייקטיבי, הוא אינו יכול לנבוע מהאדם עצמו אלא חייב במקור חיצוני; אלוהים, לשיטתו, הוא ההסבר הטוב ואף היחיד לכך.
ואולם קשה לראות את מקור המוסר ואת ההסבר הבלעדי לקיומו בדמותו של אלוהים המתוארת בסיפורים אלו בבראשית – זה שאברהם ואבימלך מתווכחים עמו על צדקתו, מעלים על דעתם כי עלול לנהוג שלא בצדק, ומנסים להניאו מכך.
שאלותיהם אינן שאלות חקרניות המבקשות להבין את דרכי ה’, אלא שאלות רטוריות המשמיעות תביעה נחרצת לעמידה בעקרונות הצדק. עצם העובדה שהם פונים אל ה’ בתביעה מוסרית מלמדת כי בעיניהם המוסר איננו נקבע על ידו, אלא להפך – מחייב גם אותו. הם אינם מבקשים ממנו להבהיר את דרכיו ולהסביר כיצד הן מתיישבות עם עקרונות המשפט, אלא מזכירים לו את מחויבותו לחוקי הצדק, כמי שכפוף להם לא פחות מבני האדם.
המסר שעולה משני סיפורים אלו הוא שאמנם, “דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט” (בראשית י“ח, יט). אולם מקור החובה המוסרית לנהוג בצדק במשפט איננה נקבעת על פי ה’. אלא, שצדק ומשפט הם מושגים שאלוהים מחויב להם ושבני אדם מבינים אותם לאשורם.
בכך מוכרעת באופן חד־משמעי שאלתו של סוקרטס:
האם אהובה היא החסידות (על האלים) - מפני שחסידות היא, או מפני שהיא אהובה (על האלים) - על כן היא חסידות? (אֶוּתִיפְרוֹן, אפלטון, המאה ה־4 לפנה״ס).
התורה מניחה שהציווי האלוהי כפוף למוסר – כלומר, שהאל מצווה על הטוב מפני שהוא טוב ורצוי מצד עצמו (וראו עוד בפרק “אני ה’”).
