הוויכוח של אברהם עם ה’ בפרק י“ח בבראשית הוא אחד מהקטעים המרתקים בתנ”ך. הוא מדגים את אומץ ליבו המוסרי של אברהם ואת נכונותו לעמוד על עקרונות הצדק גם מול האל עצמו.

וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?! אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר? הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ?
חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!
וַיֹּאמֶר ה’: אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר – וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם.
וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה, הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר?
וַיֹּאמֶר: לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה
…
וַיֹּאמֶר: אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם, אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה?
וַיֹּאמֶר: לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה. (בבראשית י“ח, כ”ג-ל“ג)

אברהם התחיל את הדיון בשאלה האם יש חמישים צדיקים בתוך העיר. בהמשך ניסה לבדוק מה יקרה אם יחסרו חמישה ולאחר מכן המשיך לרדת עד אשר הגיע לעשרה צדיקים ושם נעצר.

מה הייתה האסטרטגיה של אברהם במשא־ומתן שניהל עם ה’ על גורל סדום ומה ניסה להשיג? מדוע התחיל במספר חמישים? ומה ההיגיון בטענה “הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר?” הרי חייב להיות מספר מסוים שהוא הגבול ומתחתיו אין מספיק צדיקים להציל את כל המקום. ומדוע לא ירד מתחת לעשרה? הלא בסופו של דבר, לוט לבדו הציל את כל יושבי העיר צוער (בראשית י“ט, יח-כב).

אברהם לא ביקש רק להציל את הצדיקים מסדום, אלא להציל את סדום כולה, על רשעיה.

כדי להציל את סדום לא נמנע אברהם מלנקוט דרכי משא־ומתן מניפולטיביות. כאמור, הטיעון: “הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר?” אינו תקף מבחינה לוגית, שהרי בכל מקרה חייב להיות גבול שמתחתיו אין די צדיקים להצלת העיר. אולם הוא מציג את ה’ באור בעייתי, כאילו עיר שלמה תושמד רק משום שחסרו בה חמישה צדיקים. אברהם משתמש אפוא בטיעון רגשי כדי להוריד עוד יותר את מספר הצדיקים הנדרש להצלת העיר.

אברהם גם מציג כאילו עומדות לפני ה’ רק שתי אפשרויות: להשמיד את סדום עם הצדיקים שבתוכה, או לשאת לכל המקום בעבורם. אך קיימת אפשרות שלישית: להוציא את הצדיקים מן העיר, כפי שנעשה לבסוף עם לוט, ולאחר מכן להשמידה. אברהם מתעלם מאפשרות זו בכוונה, מפני שמטרתו אינה רק להציל את הצדיקים אלא למנוע את חורבנה של סדום כולה.

כדי להבין מדוע נעצר אברהם דווקא בעשרה יש להבחין בין שתי דרכים שבהן עשוי מקום להינצל בזכות הצדיקים שבתוכו. צדיק גדול יחיד עשוי להגן על המקום בעצם נוכחותו, כל עוד לא הופרד ממנו. אולם גם ציבור משמעותי של אנשים שאינם שותפים לרשעת המקום עשוי להציל את המקום כולו. משום כך אברהם מבקש לברר עד כמה אפשר לצמצם את ציבור האנשים שלא חטאו ועדיין לדרוש שבזכותם יינצל המקום כולו.

אפשר לחלק את בני האדם בהקשר זה לשלוש קבוצות או דרגות: הרשעים; הצדיקים הגדולים – יראי האלוהים; ואלו שאינם עושים מעשי רשע, אך גם אינם צדיקים גדולים. האחרונים מכונים במקרא “צדיקים” בדין, כלומר, צדיקים ביחס לרשעים, כמו בפסוק: “כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים, וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם, וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע” (דברים כ“ה, א). נראה כי לאנשים מסוג זה - שאינם שותפים לרשעת המקום, אף שאינם צדיקים גדולים - התכוון אברהם כששאל “אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר”.

בכוחם של הצדיקים הגדולים, יראי האלוהים, להציל את כל המקום בעבורם. כך ניתן ללמוד ממרד קֹרח. כאשר ביקש ה’ להעניש את העדה, אמר למשה ולאהרון – “הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע” (במדבר ט“ז, כא). מן הבקשה משתמע שכל עוד משה ואהרון – יראי ה’ – נמצאים בתוך העדה, נוכחותם מונעת את כיליונה.

דבר דומה אירע גם בלוט, שהיה אף הוא ירא אלוהים – יושב בשער סדום, עוסק במשפט, מכניס אורחים ומגן עליהם. מכיוון שלא היה מסוגל להימלט אל ההר בזמן, ביקש להימלט לצוער. המלאך נענה לבקשתו, ובכך ניצלה העיר כולה: “הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנֻס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר, אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה… וְלֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה” (בראשית י“ט, כ–כב). הצלת צוער הייתה פתרון לאילוץ שנוצר, אך היא מלמדת כי עצם נוכחותו של צדיק גדול יש בה כדי להגן על המקום שבו הוא נמצא.

כאמור, גם קבוצה של אנשים שלא חטאו, אף שאינם צדיקים גדולים, עשויה להגן על המקום אם היא מהווה ציבור. במקרה של קורח ביקשו משה ואהרון שה’ לא יפגע בציבור שלם שלא חטא בשל חטאו של אדם אחד. בסדום היה המצב הפוך: לא מיעוט קטן חטא, אלא רוב אנשי העיר היו רשעים, כפי שנאמר: “מִנַּעַר וְעַד זָקֵן - כָּל הָעָם מִקָּצֶה” (בראשית י“ט, ד). אברהם ביקש אפוא הרבה יותר: שציבור קטן של “צדיקים” בדין יציל לא רק את עצמו, אלא את המקום כולו, על רוב הרשעים שבו.

כדי ש“צדיקים” אלה יוכלו להציל את המקום כולו, היה עליהם להיחשב ציבור. אפשר שעשרה אנשים הם הקבוצה הקטנה ביותר הנחשבת יחידה ציבורית, כפי שניתן לראות במבנה ההיררכי שנהג בישראל במדבר: “שָׂרֵי אֲלָפִים, שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת” (שמות י“ח, כא). לפי הצעה זו, פחות מעשרה אינם ציבור אלא אוסף של יחידים. לכן נעצר אברהם בעשרה צדיקים.

ומדוע פתח אברהם דווקא בחמישים? ייתכן שראה בעשרה את המינימום הדרוש להגדרת ציבור, ולכן פתח בדרגה ציבורית רחבה יותר. חמישים איש הם מספר גדול דיו כדי לייצג קבוצה בעלת משקל בעיר, אך לא מספר מופרז שאין כל סיכוי למצוא בה. גם במבנה ההנהגה שנהג בישראל במדבר נזכרו “שרי חמישים” (שמות י“ח, כא) כדרגה הציבורית הבאה לאחר “שרי עשרות”.