וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ – תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם: זָהָב, וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת, וּתְכֵלֶת, וְאַרְגָּמָן, וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים, וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים, וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים, שֶׁמֶן – לַמָּאֹר, בְּשָׂמִים – לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים, אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים – לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן. וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ – וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ. (שמות כ“ה, א-ט)
ברשימת החומרים שישראל נצטוו לתרום למשכן נזכרים בעיקר חומרי גלם הנדרשים לבניית המבנה וכליו. יוצאי דופן הם השמן למאור והבשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים – חומרים שלא שימשו לבנייה עצמה, אלא לתפעול השוטף של המשכן ולחניכתו. מדוע נזכרו דווקא הם, ולא לדוגמה הסולת לאפיית לחם הפנים?
ר“י בכור שור מסביר כי השמן והבשמים נזכרו משום שנדרשו לשלושה עניינים קריטיים: למאור, לשמן המשחה ולקטורת. שלושת אלו נועדו לאפשר את כניסת ה’ למשכן: שמן המשחה הכשיר את המשכן וכליו; הקטורת – כדרך מלכים שמבשמים לפניהם את הבית, וגם מצאנו שעל ידה השכינה באה; והשמן למאור – כי אין זה כבוד למלך שיבוא לבית חשוך.
אין ספק שהצדק עם ר“י בכור שור. שמן המשחה הוא רכיב חיוני, בלעדיו אין המשכן וכליו מתקדשים ואינם כשרים לשימוש. כך גם הקטורת, אם נבין אותה על פי הסברו השני – כמדיום המאפשר את ההתגלות, כפי שמתואר בפרשת “אחרי מות”. אולם לפי הסברו הראשון, שתפקידה לבשם את הבית, קשה לראות בה רכיב חיוני של ממש. בדומה לכך, גם תפקידו של השמן למאור – להאיר את המשכן – אינו נראה חשוב יותר מהנחת לחם הפנים על השולחן או מהפעלת שאר הכלים, כפי שנעשה בעת הקמת המשכן (שמות מ’, יז-לג).
הרלב“ג מציע הבחנה אחרת: הוא מציין שהשמן והבשמים היו חלק מתרומתם הייחודית של הנשיאים, לצד אבני השוהם ואבני המילואים, כפי שכתוב:
וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ: אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים – לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן, וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן – לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. (שמות ל“ה, כז-כח).
אבני השוהם, אבני המילואים והבשמים היו בעלי ערך רב, ולדברי הרלב“ג גם שמן הזית הזך – כתית למאור – היה מצרך יקר ערך באותה תקופה, שרק הנשיאים יכלו להביאו.
ואכן, הממצאים הארכיאולוגיים תומכים בכך. בניגוד לארץ כנען, במצרים העתיקה נחשב שמן הזית מוצר נדיר ויוקרתי. הזכרתו יחד עם אבני החושן והבשמים כתרומת הנשיאים מתיישבת היטב עם ההקשר של יציאת מצרים, ותומכת באותנטיות של התיאור המקראי ובשימור זיכרון היסטורי ממקום ומתקופה שבהם שמן למאור אכן היה מצרך נדיר.
אם כן, הכללתם של השמן והבשמים ברשימת התרומות למשכן – אף שלא נדרשו לבנייה עצמה – נבעה מכך שהיו יקרי ערך.
