לקראת מותו העביר יעקב שני מסרים לדורות הבאים. הוא עשה זאת דרך הברכות שהעניק לשנים עשר השבטים ולבני יוסף, מנשה ואפרים. המסר הראשון – עליו עמדתי בפרק הקודם: “הנחש של יעקב והאריה של ישראל” – התמקד במתח שבין שתי התכונות המיוצגות בשמות ‘יעקב’ ו’ישראל’. המסר השני התייחס למקומם של החוטאים והפחות ראויים במשפחת ישראל.
מעבר לתכונות השונות שזיהה בכל אחד מן השבטים, יעקב התייחס גם למקומם של הבנים שלא עמדו בציפיותיו. בשעה שהיה על ערש דווי, לא נמנע יעקב מלבוא חשבון עם בניו שחטאו – ראובן, שמעון ולוי. ואולם, בניגוד למה שאירע בעבר במשפחת אברהם, בניו של יעקב לא נדחו מן המשפחה. יעקב הבהיר כי גם מי שכשל – עדיין שייך. רעיון זה מהדהד בתלמוד: “אף על פי שחטא – ישראל הוא” (תלמוד בבלי, סנהדרין מד ע״א).
יחד עם זאת, ההובלה עברה לבנים הראויים יותר – יהודה ויוסף, שבזכות יוזמתם, כושר ההנהגה שלהם ויכולתם להתאושש ממשברים – יהודה בכך שנטל אחריות על בנימין, ויוסף שעמד במבחן והוביל לאיחוד מחדש של המשפחה – הפכו למנהיגים הטבעיים של המשפחה.
מקרה מנשה ואפרים ממחיש את המורשת הזו. בניגוד לרצונו של יוסף, יעקב העדיף את אפרים הצעיר על פני מנשה הבכור. יוסף – שזכר את המתח שיצרה העדפתו של יעקב אותו על פני אחיו – חשש מפירוד משפחתי וניסה להניא את אביו מלהעדיף את הצעיר. אך יעקב עמד על כך שהראוי יותר ינהיג, גם אם אינו הבכור (בראשית מ“ח, יג -כ).
אם עד עתה דחיית הבכורים הולידה שנאה ומאבק לדורי דורות, לא כך קרה במקרה של מנשה ואפרים. בניגוד לישמעאל שנִדחה (בראשית כ“א, י-יג) ולעֵשו שהתרחק ביוזמתו (בראשית ל”ו, ו-ח), מנשה הפגין בגרות ואיפוק והיה מסוגל לקבל ולהכיל את האבחנה של יעקב שאפרים יגדל ממנו ולהישאר חלק מעם ישראל. התוצאה הייתה אחדות ושיתוף פעולה בין שבטי מנשה ואפרים, ללא זכר למריבות או סכסוכים ביניהם.
המסר הכפול של יעקב – השמירה על תכונות ״יעקב״ ו״ישראל״ מצד אחד, והיכולת להכיל גם את מי שנכשל מצד שני – הפך לאבן יסוד בזהות הישראלית.
