רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה. הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם … וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול. אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי. כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה. (דברים ב’, כד-ל)
משה שולח אל סיחון דברי שלום ובקשה לעבור בארצו. מבקשה זו, שמוזכרת לראשונה בספר במדבר (כ“א כא-כב), מתקבל הרושם שאילו נענה סיחון לבקשת משה, היו בני ישראל מסתפקים במעבר דרך ארצו בדרכם לארץ כנען ולא היו כובשים את ממלכתו.
אולם ה’ ציווה על משה לרשת את ארצו של סיחון – “הָחֵל רָשׁ”, כיצד, אם כן, לא נענה משה לצו ה’ ובמקום זאת הסתפק בבקשה מסיחון לעבור בארצו?
התשובה היא שבקשתו של משה מסיחון הייתה עצמה ההתגרות שה’ ציווה עליה. ציווי ה’ היה: “הָחֵל רָשׁ” – כיצד? “הִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה”!
בקשתו של משה מסיחון לאפשר לישראל לעבור בארצו לא הייתה סבירה. הצעה דומה שניתנה למלך אדום – שהיה אף בקשרי משפחה עם ישראל, “כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל” – נענתה בשלילה מוחלטת (במדבר כ’ יד-כא). אם כך ענה אדום, הנחשב “אח”, קל וחומר שסיחון, ממלכה זרה לחלוטין, יסרב גם הוא.
גם התקדימים שאותם הזכיר משה בבקשתו – “כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר” – אינם דומים לבקשתו של משה מסיחון. בפועל, מסעם של בני ישראל עבר רק בקצה ארצם של בני עֵשו ושל המואבים. כל מה שעשו בני עֵשו (האדומים) והמואבים היה לאפשר לבני ישראל לעבור בקצה גבולם בכך שלא תקפו אותם. לעומת זאת, במקרה של סיחון, משה ביקש לחצות את מרכז ממלכתו לכל אורכה, ממזרח למערב – בקשה ששום ממלכה ריבונית לא יכולה להיענות לה. הבקשה התמימה לכאורה הייתה בעצם אקט של התגרות בסיחון.
אך אם ה’ ביקש ממשה להתגרות מלחמה בסיחון ולרשת את ארצו, מדוע פנה אליו משה בדברי שלום, כמי שמבקש להימנע ממלחמה?
הבקשה של משה מסיחון לעבור בארצו והכבדת ליבו של סיחון על ידי ה’ מזכירות את בקשתו של משה לצאת ממצרים דרך שלושת ימים ואת הכבדת לב פרעה על ידי ה’ (ראו באריכות בפרק “ההונאה”). בשני המקרים מדובר בתבנית זהה, שבה יש כוונה שהבקשה תיענה בסירוב ושהמסרב יבוא על עונשו: פרעה באיבוד צבאו בים סוף וסיחון באיבוד ארצו.
כלומר, כפי שביציאת מצרים מטרת הבקשה לצאת לשלושה ימים הייתה שפרעה יסרב לבקשה הסבירה ועל כן יבוא על עונשו, כך מטרתה של בקשת משה לעבור בשלום בארצו של סיחון הייתה שסיחון יסרב לבקשה ולכן ייענש באובדן ארצו.
ביציאת מצרים הבקשה לצאת לשלושה ימים בלבד היא זו שדרבנה את המצרים לרדוף אחרי ישראל וליפול בים סוף. בדומה לכך, הבקשה של משה לעבור בשלום ותגובתו השגויה של סיחון שאסף את כל עמו למלחמה, היא זו שהקלה על ישראל לכבוש את ארצו בכך שאפשרה לישראל להשמיד את עיקר צבאו של סיחון שהתרכז ביהצה, במקום לנהל מלחמה ארוכה מול כל אחת מערי ממלכתו.
בסופו של דבר, בקשת השלום לא עמדה בסתירה לציווי האלוהי “החל רש”, אלא הייתה הכלי למימושו. דברי השלום היו ההתגרות עצמה – מהלך שנועד לעורר את סיחון לצאת למלחמה, כדי שייפול ביד ישראל. כך חוזרת התבנית המוכרת ממצרים: בקשה תמימה, הקשיית לב, וסירוב המביא לחורבן.
