סיפור נחלת עבר הירדן המזרחי מתואר בספר במדבר באופן שונה מאוד מאשר בספר דברים – הן בנסיבות הכיבוש והן במניעי ההתיישבות.
על פי ספר במדבר, בני ישראל ביקשו לעבור בארצו של סיחון כדי להגיע אל הארץ. סיחון לא הסכים, התפתחה מלחמה, וסיחון הפסיד את ארצו (במדבר כ“א, כא-לה). בני ישראל כבר היו בדרכם לארץ כנען כאשר בני גד ובני ראובן הפנו את תשומת ליבו של משה לכך שיש להם מקנה רב והארץ שזה עתה נכבשה מתאימה לרעיית צאן, וביקשו לנחול אותה. לאחר משא־ומתן ארוך עם משה, הסכימו שבטי ראובן וגד לשלוח חלוצי צבא יחד עם שאר ישראל כדי לכבוש את ארץ כנען. על בסיס תנאי זה הסכים משה לבקשתם לנחול בעבר הירדן המזרחי (במדבר ל”ב).
לעומת זאת, לפי ספר דברים, כיבוש ממלכת סיחון נעשה מלכתחילה על פי ה’ כדי לרשת את השטח ולהתיישב בו, כפי שכתוב: “רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ – הָחֵל רָשׁ, וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה” (דברים ב’, כד). בקשת הרשות למעבר הייתה מעשה של התגרות מכוונת בסיחון שנועד להוביל למלחמה, (ראו בפרק “הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה”). ואכן, לאחר הכיבוש נתן משה ביוזמתו את השטח לשניים וחצי השבטים לנחלה ללא כל תנאי, אם כי דרש מהם לעזור לאחיהם בכיבוש הארץ (דברים ג׳, יח–כ).
ייתכן שההבדלים בין ספר במדבר לספר דברים נובעים מהבדלי נקודת המבט. ספר במדבר מתאר את הדברים כפי שהם נראו לעם: תהליך שהתפתח מהמציאות בשטח, שבמהלכו עלתה יוזמה מצד שבטים בעלי מקנה רב, ונדרשו משא־ומתן ותנאים.
לעומת זאת, ספר דברים מציג את נקודת המבט של משה עצמו – כמנהיג שהיה בסוד העניינים וידע מה הייתה כוונתו של ה’. משה אינו רק מתאר את מה שאירע, אלא מעניק לו הקשר: הכיבוש היה חלק מהתוכנית האלוהית, ונחלת עבר הירדן לא נולדה במקרה – אלא הייתה מהלך מכוון בתוך מהלך ההתנחלות הכללי.
