וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה – עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה – עִמָּנוּ הַיּוֹם. (דברים כ“ט, יג-יד)

למי התכוון משה כאשר אמר: “וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה – עִמָּנוּ הַיּוֹם”?

רש“י מסביר שמדובר על הדורות הבאים, ואילו ר”י בכור שור מוסיף שהכוונה גם לגרים שיצטרפו לעם ישראל בעתיד (ראו תלמוד בבלי, שבת קמו ע“א).

אולם פירושים אלו מעוררים קושי: מדוע נדרש משה דווקא בברית ערבות מואב להדגיש את הכללת הדורות הבאים או הגרים העתידיים? הרי הדורות הבאים שייכים ממילא לעם ישראל, ואילו הגרים מקבלים על עצמם את הברית ברגע הצטרפותם – ואין צורך לכלול אותם בברית המקורית.

נראה שדבריו של משה: “וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה”, מתייחסים לאלו שלא היו נוכחים במעמד הברית למרות שיכלו או היו צריכים להיות. אך מי הם אותם אלו שלא היו נוכחים בברית?

שד“ל מסביר שמדובר באנשים שלא הגיעו בגלל שהיו חולים או מסיבה אחרת ומשה הודיע שהברית כוללת גם אותם. אולם, בהמשך משה מדבר על משפחה או שבט שעלולים לחשוב שהברית אינה מתייחסת אליהם ולא רק על יחידים. לכן נראה שמשה מתכוון לקבוצה גדולה ומשמעותית שלא הייתה נוכחת פיזית במעמד הברית.

ברצוני להציע כי משה התכוון לשנים וחצי השבטים שכבר קיבלו את ירושתם בעבר הירדן. אמנם הם שלחו חלוצי צבא שהצטרפו לבני ישראל בכיבוש הארץ, וייתכן שאלה השתתפו גם במעמד הכניסה לארץ, אך מספר החלוצים ששלחו עמד על 40,000 איש בלבד (יהושע ד׳, יג), בעוד שמספר הפקודים יוצאי הצבא מבני ראובן, גד וחצי מנשה היה 110,550 (במדבר כ“ו). נשיהם, טפם ושאר הגברים נותרו בעריהם וככל הנראה לא השתתפו במעמד הברית בערבות מואב. ניתן להעריך שכלל אוכלוסיית שנים וחצי השבטים כולל הנשים והטף מנתה כחצי מיליון נפש, ולפיכך החלוצים היו פחות מ־10% מהם.

משה חשש שמא השבטים היושבים בעבר הירדן יראו את עצמם כקבוצה נפרדת שאינה מחויבת לברית, או שמא יתר השבטים בארץ כנען יתייחסו אליהם כך. תפיסה כזו עלולה הייתה ליצור נתק בין שני עברי הירדן ולפגוע באחדות העם. משום כך הדגיש משה במפורש שגם הם בכלל הברית, אף שאינם נוכחים פיזית במעמד.

ראוי לציין שהחשש ששבטי עבר הירדן יתנתקו מהברית ומהזיקה לכלל ישראל המשיך ללוות את העם גם בימי יהושע. הדבר בא לידי ביטוי כאשר חלוצי הצבא שבו לעבר הירדן בתום כיבוש הארץ והקימו מזבח גדול על הירדן. מעשה זה פורש בידי השבטים שישבו בארץ כנען כמרד בה׳ וניסיון להתנתק מעם ישראל, וכמעט שהביא למלחמה בין הצדדים (יהושע כ“ב).

תמיכה מסוימת בהצעה זו אפשר למצוא בהקשר הפסוקים שלפני דברי משה בפתיחת נאומו: “אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם” (דברי ם כ“ט, ט). מיד קודם לכן נזכרים כיבוש עבר הירדן והעברתו לשנים וחצי השבטים:

וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם, וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם – לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. (דברים כ“ט, ז-ח)

בפסוק הראשון (כ“ט, ז) מוזכר כיבוש עבר הירדן והעברתו לשנים וחצי השבטים, ובפסוק השני (כ”ט, ח) מודגש הצורך לשמור על הברית. אם נראה בפסוקים אלו הקדמה ורקע לדברי משה, נבין שבהכרזתו הוא מתכוון לכלול גם אותם.

אם כן, כאשר משה אמר בתחילת דבריו: “אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם … כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל”, כוונתו היא, כפי שהוסיף והסביר, שהוא פונה לכל ישראל, מכיוון שגם אלו שאינם נוכחים פיזית – כלומר שנים וחצי השבטים שנותרו בעריהם – “עִמָּנוּ הַיּוֹם” ולכן כלולים בברית.