וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’ וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת – כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. (ויקרא ט“ז, א-ב)
מה הקשר של מותם של נדב ואביהוא ביום השמיני לאופן כניסתו הרצוי של אהרון לקודש הקודשים? הלא נדב ואביהוא מתו בגלל שהקריבו אש זרה (ויקרא י’, א; במדבר ג’, ד), לא בגלל שנכנסו לפני ולפנים.
ברצוני להציע שסדר העבודה בפרשת ‘אחרי־מות’ מהווה תיקון לתהליך ההכנה לקראת ההתגלות של היום השמיני, שבו נשרפו נדב ואביהוא.
אמנם, ביום השמיני המוקד הוא התגלות כבוד ה’ לעיני העם, ואילו בפרשת ‘אחרי־מות’ המוקד הוא הכפרה על הקודש – “וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (ויקרא ט“ז, טז). ובכל זאת, הקשר בין שתי הפרשות ברור: שתיהן עוסקות בסכנת המוות הכרוכה בהתקרבות אל הקודש, ושתיהן מזכירות את מות בני אהרון כרקע. במובן זה פרשת ‘אחרי־מות’ איננה תיאור של אותו הטקס, אלא תיקון והסדרה על ידי הצבת סדרי פולחן מדויקים שנועדו למנוע את הישנות הטרגדיה של היום השמיני, והן נוגעות בדיוק בשלוש נקודות בעייתיות שנחשפו בו:
- הקטרת הקטורת.
- אכילת החטאת.
- בגדי הבד.
הקטרת הקטורת
הקטרת הקטורת הלא־מתוכננת ביום השמיני היא זו שבסופו של דבר הובילה להתגלות – באש שאכלה את נדב ואביהוא והמשיכה אל החלבים שעל המזבח (רשב“ם). ואכן, על פי סדר העבודה בפרשת ‘אחרי־מות’, הקטרת הקטורת נדרשת על מנת לאפשר את ההתגלות כפי שכתוב: “כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת” (ויקרא ט“ז, ב).
אכילת החטאת
משה קצף על ששעיר החטאת ביום השמיני נשרף ולא נאכל למרות שדמו לא הובא פנימה – על פי הכלל האומר שקורבן חטאת אמור להיאכל על ידי הכוהנים, אלא אם כן דמו מוזה בפנים המשכן (ויקרא י’, טז-יח). אולם, על פי התיקון המתואר בפרשת ‘אחרי־מות’, דמו של השעיר מובא פנימה. ולכן שאריו צריכים להישרף, כפי שאכן קרה בדיעבד גם ביום השמיני – בניגוד לתוכניתו המקורית של משה.
בגדי בד
בפרשת ‘אחרי־מות’ כתוב שעל הכוהן הגדול ללבוש בגדי בד פשוטים (ויקרא ט“ז, ד) – בדיוק כמו כותנות הבד שלבשו נדב ואביהוא, בהם הוצאו מחוץ למחנה (ויקרא י’, ה) – ולא בגדי זהב, כפי שלבש אהרון הכוהן ביום השמיני.
שלוש הפעולות האלו – לבישת בגדי לבן, הקטרת קטורת ואי־אכילת שעיר החטאת – התרחשו למעשה כבר ביום השמיני, אך לא כחלק מסדר עבודה מתוכנן, אלא כתוצאה מהתפתחות טראגית של האירועים. פרשת ‘אחרי־מות’ מאמצת אותן, ממסדת אותן והופכת אותן לחלק אינטגרלי מסדר עבודה מדויק, שנועד לאפשר את ההתגלות באופן מבוקר וללא סכנת מוות.
בספר שמות, פרק כ“ט יש ציווי על שבעת ימי המילואים. הביצוע המדויק שלהם מתואר פרשת ‘צו’. אבל אין בספר שמות ציווי על היום השמיני. גם כאשר קוראים את תחילת פרשת ‘שמיני’, הרושם המתקבל הוא שהציוויים שנוגעים ליום הזה היו יוזמה של משה.
הציווי על אכילת בשר החטאת הוא אחד מהמקרים עליהם ציווה משה, ועליו עמד גם לאחר האירוע הטראגי של מותם של בני אהרון (ויקרא י’, יח). אולם לבסוף קיבל את דבריו של אהרון, כי לאור האירועים שקרו, לא נכון יהיה לאכול את החטאת.
ייתכן אם כן, שהציווי של משה על אכילת חטאת העם, כמו גם השימוש בבגדי זהב והתגלות ללא ענן קטורת, נעשו על פי הבנתו של משה. אלו התבררו למפרע כלא מתאימים, ועל כן באו לידי תיקון בציווי מפורש של ה’ בפרשת ‘אחרי־מות’.
