לאחר שבעת ימי המילואים הגיע היום השמיני – יום חגיגי שבו אמור היה להופיע כבוד ה’ לעיני העם. הכול היה ערוך ומוכן, אך במקום שמחה והופעה אלוהית חלקה, היום הסתיים באסון כבד.
נראה כי נדב ואביהוא, שראו כי כבוד ה’ מתמהמה להיראות אל העם, ביקשו להביא את רגע ההתגלות באמצעות הקטרת קטורת. הם לקחו אש זרה והקטירו קטורת שלא על פי הציווי. כבוד ה’ אכן נגלה לעיני העם באש שיצאה מלפני ה’, אך זו אכלה גם אותם:
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’, וַתֹּאכַל אוֹתָם – וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה’. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. (ויקרא י’, ב-ג)
גם המשך האירוע לא התנהל כמתוכנן. משה הופתע לגלות ששעיר החטאת נשרף על ידי אהרון ובניו ולא נאכל, כפי שציווה:
וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף. וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ? כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה’. הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה, אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ – כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי. (ויקרא י’, טז-יח)
מה בדיוק השתבש ביום שאמור היה להיות שיא הקדושה ומדוע זה קרה?
כדי להבין את מה שאירע, צריך לשים לב לעובדה מפתיעה: בשמות כ“ט אמנם מופיע ציווי מפורט מאוד על שבעת ימי המילואים, אך אין שם ציווי מפורש על היום השמיני.
פרופסור יוני גרוסמן מסביר כי לא היה מקום לציווי מפורש על היום השמיני. ציווי מעין זה היה הופך את השראת השכינה במשכן לתוצאה כמעט הכרחית של תהליך מאגי שהתרחש בשבעת ימי המילואים; ואין הדבר כך. השראת השכינה תלויה ברצונו החופשי של ה’, ורק אם ימצא את עמו ראוי לכך – ישרה את שכינתו בתוכם.
מכיוון שלא היה “ספר הוראות” מוכן לעבודת הקודש ביום שבו תתגלה השכינה לעם, נדרש משה לפעול על פי הבנתו. כתוצאה מכך, כמה דברים מרכזיים נעשו באופן שונה ממה שהתברר בהמשך כנכון בפרשת ‘אחרי־מות’.
בפרשת ‘אחרי־מות’, בעקבות מות נדב ואביהוא, ניתנו הוראות לאהרון כיצד עליו להיכנס אל הקודש פנימה. אמנם יש הבדל בין שני המקרים. ביום השמיני המוקד היה התגלות כבוד ה’ לעיני העם, ואילו בפרשת ‘אחרי־מות’ המוקד הוא הכפרה על הקודש – “וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (ויקרא ט“ז, טז). ובכל זאת, הקשר בין שתי הפרשות ברור: שתיהן עוסקות בסכנת המוות הכרוכה בהתקרבות אל הקודש, ופרשת ‘אחרי־מות’ מזכירה את מות בני אהרון ביום השמיני כרקע. במובן זה פרשת ‘אחרי־מות’ היא תיקון ליום השמיני, באמצעות הצבת סדרי פולחן מדויקים שנועדו למנוע את הישנות הטרגדיה של היום השמיני, ונוגעים בדיוק בנקודות שהסתבכו ביום ההוא.
הטעות הראשונה ביום השמיני קשורה לבגדי הכהונה.
ביום זה אהרון לבש את בגדי הכוהן הגדול המפוארים לכבוד המעמד החגיגי של התגלות כבוד ה’ לעיני העם. ואולם בפרשת ‘אחרי־מות’ מתברר שכאשר הכוהן ניגש אל הקודש פנימה, אין הוא נכנס בבגדי זהב אלא דווקא בבגדי בד פשוטים:
כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ, וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ, וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר, וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף. (ויקרא ט“ז, ד)
לאור זאת יש לשים לב לפרט מפתיע בתיאור מותם של נדב ואביהוא:
וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (ויקרא י’, ה)
התורה מציינת שמישאל ואלצפן הוציאו את נדב ואביהוא מן הקודש “בכותנותם”. אזכור הכותנות נראה מיותר, ולכן ייתכן שהוא רומז לכך שדווקא הכותונת – בגד הכהונה הפשוט – היא הלבוש הראוי למי שניגש אל הקודש. במובן זה, לא נדב ואביהוא הם שחרגו מן הראוי, אלא אהרן, שנכנס כשהוא לבוש בבגדי הכוהן הגדול המפוארים, במקום בבגדי בד פשוטים.
הטעות השנייה נוגעת להקטרת הקטורת. לכאורה, מעשיהם של נדב ואביהוא זוכים לגינוי חד: “וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם” (ויקרא י’, א). אולם ייתכן שהגינוי אינו מתייחס לעצם הקטרת הקטורת, אלא לאש הזרה שהביאו. שכן בפרשת אחרי מות מתברר שהקטורת עצמה איננה טעות, אלא תנאי הכרחי לכניסת הכוהן אל הקודש: “וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת … וְלֹא יָמוּת” (ויקרא ט“ז, יג).
כלומר, נדב ואביהוא צדקו בעצם ההבנה שיש להקטיר קטורת כדי לאפשר את התגלות כבוד ה’, אך טעו בפרט חיוני: מקור האש. בפרשת אחרי מות נאמר שהאש צריכה לבוא מן הקודש – “גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה’” (ויקרא ט“ז, יב) – ואילו הם הביאו “אֵשׁ זָרָה” (ויקרא י’, א).
הטעות השלישית קשורה לדין קורבן החטאת. משה כעס כשגילה שבני אהרון הנותרים שרפו את השעיר ולא אכלו אותו. הוא סבר שהיה עליהם לאכול את החטאת מכיוון שדמה לא הובא פנימה. אבל בפרשת ‘אחרי־מות’ מתברר בדיעבד שמשה טעה גם בנקודה זו: קורבן החטאת שמובא כחלק מהתגלות כבוד ה’ אינו אמור להיאכל, כפי שציווה משה ביום השמיני. במקום זאת דמו צריך להיות מובא פנימה, ועל כן, דינו להישרף – כמו כל חטאת פנימית. ביום השמיני אמנם דם החטאת לא הובא פנימה, אך בעקבות מות נדב ואביהוא נהגו אהרן ובניו בשעיר החטאת כפי שראוי היה לנהוג בקורבן מסוג זה: לא אכלו אותו, אלא שרפו אותו.
שלוש נקודות הכשל שנחשפו ביום השמיני – הבגדים, הקטורת ודין החטאת – מגלות עד כמה ההתקרבות אל הקודש דורשת זהירות. הן חושפות את המתח שבין שאיפת האדם להתקרב אל האלוהי לבין הסכנה שבמפגש עם הקודש. מתוך מתח זה צומחת פרשת ‘אחרי־מות’, הקובעת את המסגרת המאפשרת התקרבות בטוחה, מבוקרת ונכונה.
