בספר שמות, פרק כ“ט יש ציווי על שבעת ימי המילואים. הביצוע המדויק שלהם מתואר פרשת ‘צו’. אך בספר שמות אין ציווי על היום השמיני. גם כאשר קוראים את תחילת פרשת ‘שמיני’, הרושם המתקבל הוא שהציוויים שנוגעים ליום הזה היו יוזמה של משה.
פרופסור יוני גרוסמן מסביר כי לא נכון היה לצוות על היום השמיני. ציווי מעין זה היה הופך את השראת השכינה במשכן לתוצאה כמעט הכרחית של תהליך מאגי שהתרחש בשבעת ימי המילואים; ואין הדבר כך. השראת השכינה תלויה ברצונו החופשי של ה’, ורק אם ימצא את עמו ראוי לכך – ישרה את שכינתו בתוכם.
העדר ציווי ברור ליום השמיני מלמד שמשה פעל לפי שיקול דעתו. הבנה זו שופכת אור על הוויכוח בין משה לאהרון בנוגע לאכילת שעיר החטאת (ויקרא י’, טז-כ).
משה כעס כי להבנתו את שעיר החטאת היו צריכים לאכול כדי לכפר על העדה ולא לשרוף מחוץ למחנה, ואילו אהרון חשב שלאור הנסיבות הטרגיות לא היה נכון לאכול אותו. הוויכוח ביניהם לא היה האם צו ה’ המקורי מתאים לסיטואציה העכשווית. הוויכוח היה על מה ה’ דורש כאשר אין ציווי מפורש. שהרי הנימוק של משה אינו: “אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’”, אלא “אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי” – כלומר, על פי הבנתי את רצון ה’ – לא על פי הציווי.
יתכן שהנגיעה האישית של משה – שציווה על אכילת החטאת על פי הבנתו וציפה לציות – היא שמנעה ממנו להבין את רצון ה’. הוא לא הצליח לראות שרצונו של ה’ היה דווקא ששעיר החטאת יישרף ולא יאכל – כפי שהבין אהרון, וכפי שמשתמע מפרשת ‘אחרי־מות’, שם שעיר החטאת מובא פנימה ולכן נשרף כמו כל חטאת פנימית (ראה פרק “טעויות היום השמיני”) – וכפי שהסכים לבסוף משה לאחר ששמע את דברי אהרון (ויקרא י’, כ).
הוויכוח בין משה לאהרון מצביע על המורכבות בפרשנות וביישום רצון ה’ ועל כך שלא תמיד יש דרך אחת ברורה וחד־משמעית. הוא ממחיש שהבנת רצון ה’ מחייבת גמישות מחשבתית ודיאלוג פתוח בין דעות שונות.
