בהפטרת פרשת ‘אמֹר’ אנו קוראים פסוקים מתוך ספר יחזקאל העוסקים בדיני כהונה. בפסוק האחרון של ההפטרה נאמר:
כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה – לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים. (יחזקאל מ“ד, לא)
בתלמוד הבבלי (שבת יג ע“ב) מסופר:
ברם, זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא – נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו שלש מאות גרבי שמן וישב בעליה ודרשן.
אפשר שאחת הסתירות שאליהן נדרש חנניה בן חזקיה התייחסה לאיסור נבלה וטריפה החותם את פרק מ“ד. מדברי יחזקאל משתמע שאיסור נבלה וטריפה – כמו שאר ההלכות שקדמו לו – ייחודי לכוהנים, בעוד שעל פי הכתוב בתורה, איסור אכילת נבלה וטריפה נאמר לכל ישראל (שמות כ”ב, ל; דברים י“ד, כא).
אך מה לנו כי נלין על יחזקאל? והלא מקרא מפורש הוא בפרשתנו שאיסור זה נוגע לכוהנים בלבד:
אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן … נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ. (ויקרא כ“ב, ד-ח).
כלומר, לא מדובר בחידוש המופיע לראשונה בספר יחזקאל. גם על פי האמור בספר ויקרא, איסור אכילת נבלה וטריפה חל על הכוהנים בלבד.
סתירה דומה קיימת בנוגע לאיסורי אבלות של שריטה וקורחה: בתחילת ויקרא פרק כ“א, נאמר על הכוהנים: “לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת” (פסוק ה’). לפי פסוק זה משתמע שאיסורי קורחה ושריטה חלים על הכוהנים בלבד, אך על פי ההלכה הם אסורים על כל ישראל, כפי שכתוב בספר דברים: “לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת” (דברים י“ד, א).
אכן, לפי פשוטו של מקרא משתמע שדינים אלו הם דינים כוהניים, הנובעים מקדושתם היתרה של בני אהרן – ולא איסור כללי החל על כל ישראל. אך דווקא עובדה זו עשויה לשמש מפתח להבנת התמונה הרחבה.
ייתכן שהתשובה לכך טמונה במדרש נפלא, המדבר בשבח הנזיר:
“כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה’” וגו’: בוא וראה שכל מי שמקדש את עצמו מלמטה – מקדישין אותו מלמעלה. זה, לפי שמזיר את עצמו מן היין ונוהג צער בעצמו שלא יגלח ראשו כדי לשמור עצמו מן העבירה, אמר הקב“ה: הרי הוא חשוב לפָנַי ככוהן גדול… (במדבר רבה י יא)
המדרש עומד על מספר הקבלות בין הנזיר לבין הכוהן הגדול. האדם היחיד המוזהר בתורה מלהיטמא לאביו ולאימו מפאת קדושתו היתרה הוא הכוהן הגדול. על פי המדרש, התורה נטלה את האיסור להיטמא לכל אדם, ובכלל זה אביו ואימו – איסור שבמהותו חל דווקא על הכוהן הגדול – והחילה אותו על הנזיר הישראלי שהפליא לנדור נדר נזיר, ובכך העלתה אותו למדרגת הכוהן הגדול.
אפשר שהמודל המופיע במדרש, של הרחבת מעגל האנשים שעליהם חלים דיני קדושה ייחודיים, מסביר את הסתירות בתורה בנוגע לאיסורי אבלות של שריטה וקורחה, ואיסורי אכילת נבילה וטריפה.
איסורי הקדושה הם במקורם איסורים כוהניים, הנובעים מקדושתם של הכוהנים. משום כך, במקומות שבהם איסורים אלו מופיעים בספר ויקרא – המכונה גם תורת כוהנים – ובספר יחזקאל – שנבואותיו נאמרו מפי כוהן – הם מוצגים כחלים על הכוהנים בלבד, כחלק ממעמדם המיוחד. אולם בספר דברים ובספר שמות הרחיבה התורה את תחולתם של חלק מדיני הקדושה הכוהניים, ובפרט את איסורי אכילת נבלה וטריפה ואיסורי קורחה ושרט לנפש, לכלל ישראל.
בכך באה לידי ביטוי השאיפה שכל ישראל יעלו למעלת הכוהנים, כפי שנאמר בפסוקי המבוא למעמד הר סיני: “וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ” (שמות י“ט, ו).
