וַיֹּאמֶר ה’ … נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם … יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ. וַיְהִי הַמַּקְרִיב … אֶת קָרְבָּנוֹ … וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת – שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף – שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים: סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה. כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב – מְלֵאָה קְטֹרֶת. פַּר … אַיִל … כֶּבֶשׂ … לְעֹלָה. שְׂעִיר עִזִּים … לְחַטָּאת. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים … זֶה קָרְבַּן … (במדבר ז’, יא-יז)
בדרך כלל, כאשר התורה מתארת הבאת קורבן, היא פותחת בתיאור הבהמה המוקרבת, ממשיכה למנחה המובאת איתה, והכלים בהם מובאת המנחה כלל אינם מוזכרים. אבל בקורבנות הנשיאים שבפרשת ‘נשא’ – הסדר הפוך: התורה פותחת דווקא בתיאור הכלים, ורק לאחר מכן מזכירה את הסולת למנחה ורק בסוף את הבהמות. מדוע?
קורבנות הנשיאים התחלקו לשניים: קורבן לכבוד סיום הקמת המשכן – אותו הביאו הנשיאים לפני המשכן (במדבר ז’, ג), וקורבן לחנוכת המזבח – אותו הביאו לפני המזבח (במדבר ז’, י). בשני המקרים, קורבנות הנשיאים לא היו קורבנות במשמעות הרגילה, של בהמה העולה על המזבח, אלא תרומה בעלת שווי כספי גבוה שנועדה לצרכי תחזוקת המשכן.
הדבר בולט בקורבן לכבוד סיום הקמת המשכן. אף שהתורה משתמשת בלשון “וַיַּקְרִיבוּ” ובמונח “קָרְבָּנָם”, הבקר שהביאו הנשיאים נועד לשאת את העגלות – ולא לעלות על גבי המזבח:
וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל … וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה’: שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב, וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר, עֲגָלָה – עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים, וְשׁוֹר לְאֶחָד. וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן. וַיֹּאמֶר ה’: … קַח מֵאִתָּם – וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. (במדבר ז’, ב-ה)
גם בקורבן שהובא לחנוכת המזבח, הבהמות שהובאו לעולה, לחטאת ולשלמים אינן במוקד. עיקר התרומה היה הכלים עצמם – קערות כסף, מזרקים, כפות זהב, וקטורת – שהובאו לאוצר המשכן, ולכן התורה מתחילה בהם.
אמנם, בניגוד לבקר שניתן עם העגלות, הבהמות שהובאו לכבוד חנוכת המזבח אכן הוקרבו על המזבח. אך לא זה היה לב הקורבן. הקרבת הבהמות נעשתה כחלק מהמסגרת הטקסית, שכן מזבח חונכים בקורבנות שעולים על גביו. הנשיאים התאימו את מתנתם למסגרת זו, ולכן הביאו את תרומתם היקרה לאוצר המשכן ככלי קיבול לצורכי הקורבנות, ולא בפני עצמם.
התורה קוראת לכל המכלול שהביאו הנשיאים – קורבן, אבל סדר הדברים מלמד שעיקר קורבנם היה תרומתם היקרה לתחזוקת המשכן ולא הבהמות שעלו על המזבח בעת חנוכתו.
