וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ: שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה’ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי, לְיִצְחָק. (בראשית כ“ד, ב-ד)
לאחר מות שרה שלח אברהם את עבדו לקחת אישה לבנו. הוא השביע את העבד שלא ייקח ליצחק אישה מבנות הכנעני, אלא ילך אל ארצו ואל מולדתו כדי למצוא שם אישה מתאימה. במבט ראשון בחירה זו נראית מובנת: אברהם מעדיף נישואין בתוך הקבוצה שממנה יצא, ולא עם בנות הארץ שבתוכן הוא יושב. גם יעקב נשלח לפדן־ארם בשליחות אביו, על מנת לשאת אישה מבנות לבן אחי אימו ולא מבנות כנען (בראשית כ“ח, א-ט).
ואולם, עיון מעמיק מעורר קושי. אברהם נצטווה לעזוב את ארצו, מולדתו ובית אביו, ולהתנתק מהם כדי ללכת אל ארץ חדשה, שבה הבטיח לו ה’ לעשותו לגוי גדול אשר כל העמים יתברכו בו (בראשית י“ב, א-ג). לכאורה היה מצופה שאברהם ומשפחתו יתערו בארץ כנען, יתחברו עם יושביה ויקימו בה את שושלתם.
ואכן, אברהם היה בקשרים טובים עם אנשי הארץ. היו לו בעלי ברית כגון ענר, אשכול וממרא (בראשית י“ד, יג). הוא זכה להערכה מצד בני חת, שראו בו “נשיא אלוהים” (בראשית כ“ג, ו), ואף נתן מעשר למלכי־צדק מלך שלם, כהן לאל עליון (בראשית י”ד, יח-כ), שגם הוא היה, ככל הנראה, מיושבי הארץ. מדוע אפוא מבקש אברהם לקחת אישה לבנו דווקא מארצו וממולדתו, ולא מבנות כנען שאליה שלח אותו ה’?
עד שלב זה אין במקרא תיאורים המטילים דופי ביושבי כנען. הדבר בולט במיוחד על רקע סיפורי אברהם ושרה במצרים ובגרר. כך, למשל, אומר אברהם על מקומו של אבימלך: “כִּי אָמַרְתִּי: רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה” (בראשית כ’, יא). משתמע אפוא שדווקא בארץ כנען, שם לא פגעו באברהם ובשרה, שררה מידה של יראת אלוהים.
יתרה מזו, בניגוד לרבקה שאמרה ליצחק במפורש: “קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת” (בראשית כ“ז, מו), אין בדברי אברהם הסתייגות עקרונית מבנות הכנעני. להפך: הוא קובע רק עדיפות לכתחילה, ומשאיר פתח למקרה שהשליחות לא תצלח: “וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ – וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת; רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה” (בראשית כ“ד, ח). האיסור המוחלט היחיד הוא השבת יצחק אל ארץ המוצא, ולא עצם הנישואין לבת הארץ.
נראה אפוא שהמפתח להבנת בחירתו של אברהם טמון בדמותה של שרה, שהדומיננטיות שלה נוכחת בסיפור גם לאחר מותה. שליחת העבד מתרחשת מיד לאחר פטירתה, והבאת רבקה אל אוהל שרה מלמדת כי שליחותו של העבד והבחירה להביאה דווקא מחרן נטועות בעמדתה ובהשפעתה של שרה.
בעת יציאתו של אברהם לכנען הובטח לו: “וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל” (בראשית י“ב, ב). הבטחה זו יכולה להיתפס ככוללת את כל זרעו, ואכן כך הבין אברהם בתחילה. אולם שרה הבחינה כי לא כל הצאצאים ראויים לשאת את הייעוד המוסרי שנאמר על אברהם: “לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו … וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’” (בראשית י“ח, יט). מתוך תפיסה זו דרשה לגרש את ישמעאל, וה’ אישר את דבריה: “כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע” (בראשית כ“א, יב).
מכאן הסיק אברהם כי בראשית הדרך נדרש תהליך הדרגתי של בירור וזיקוק. הזהות של משפחתו החדשה עדיין שברירית, ועליה להתגבש תחילה בתוך עצמה, בטרם תוכל לעמוד מול ההשפעות התרבותיות של יושבי הארץ. משום כך אין זה הזמן שנישואי יצחק ייעשו מבנות כנען, אלא יש לבסס בארץ את הגרעין העברי שממנו יצאו אברהם ושרה, באמצעות נישואין עם אישה מארצו וממולדתו. מאותה סיבה שלח גם יצחק את יעקב לפדן־ארם.
כבר בדור תרח ניכרת מגמה משפחתית של תנועה לעבר ארץ כנען: “וַיֵּצְאוּ… לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם” (בראשית י“א, לא). המסע נקטע בחרן, ורק אברהם, שרי ולוט המשיכו והגיעו לארץ. אולם גם אז לא הסתיים התהליך. בהשראת שרה נמשכה התנועה בשני גלים נוספים: עליית רבקה, ולאחר מכן עליית רחל ולאה עם כל משפחת יעקב.
מדברי יוסף במצרים – “כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים” (בראשית מ’, טו) – עולה שבתקופת ישיבתם של יעקב ובניו כבר הייתה בארץ אוכלוסייה עברית רחבה דיה עד שהארץ זוהתה כך בעיני המצרים. מציאות זו, שככל הנראה לא התקיימה בימי אברהם, מסבירה מדוע בני יעקב לא נזקקו לשוב לארם נהריים כדי למצוא נשים. אזכורו החריג של “שָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית” ברשימת היורדים למצרים מרמז שבני יעקב נישאו, ככלל, לנשים שאינן כנעניות, וניתן לשער שהיו אלו נשים מן האוכלוסייה העברית שישבה בארץ.
כך מתברר שבמעשה שליחת העבד לא רק שמימש אברהם את צוואתה הרוחנית של שרה, אלא גם פעל על פי רצון ה’ – להמשיך בתהליך הבחירה והזיקוק, ולהקים אומה ההולכת בדרכי ה’ ונושאת את ברכתו לעולם.
