אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבהו עורב לנח, אמר לו: רבך שנאני ואתה שנאתני. רבך שנאני, “כֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה” (בראשית ז’, ב); ואתה שנאתני: הנחת מין שבעה ושגרת מין שניים; אלמלי פוגע בי שר חמה או שר צינה, לא נמצא העולם חסר בריה אחת? (ילקוט שמעוני)
המדרש מתאר את תלונתו של העורב כלפי נֹח על שבחר לשלוח דווקא אותו לבדוק את מצב המים מחוץ לתיבה, ולא עוף אחר ממין טהור. טענתו נשענת על ההבנה שמיני העופות הטהורים הובאו לתיבה שבעה־שבעה, ואילו העופות הטמאים הובאו רק בזוגות בודדים, ולכן שליחתו של העורב הייתה מסוכנת במיוחד.
אבל, אם נעיין בפסוקים נראה שבניגוד לבעלי החיים, שם הכתוב מבחין בין הטהורים – מהם יש להביא שבעה, לשאינם טהורים – מהם יש להביא שנים; בעופות השמים אין הבחנה כזו. שהרי כך כתוב: “גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה – לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ” (בראשית ז’, ג), ולא כתוב “גַּם מֵהָעוֹף הַטָּהוֹר, שִׁבְעָה שִׁבְעָה”.
זאת ועוד, נראה שהביטוי ‘עוף השמים’ מתייחס בעיקר לציפורי בר שעפים גבוה ולא לציפורי משק או ציפורים טהורות אחרות שמנמיכות עוף. לדוגמה, לעולם לא נראה את המילה “יונה” או “תור” יחד עם המילה “שמיים”, כמו בפסוק: “דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם” (משלי ל’, יט) או בפסוק: “גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ” (ירמיהו ח’, ז). ולכן כאשר הפסוק אומר שיש להביא שבעה־שבעה מעוף השמים ולא מצוין שמדובר בעופות טהורים, יש להבין שמדובר על כל סוגי העופות.
סביר להניח שהצורך להביא שבעה זוגות של בעלי חיים טהורים נועד לאפשר את הקרבת הקורבנות לאחר המבול. ואכן, עם צאתו מן התיבה הקריב נֹח “מִכָּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, וּמִכָּל הָעוֹף הַטָּהוֹר” (בראשית ח’, כ). אך אם כן, מדוע נצטווה נֹח להביא שבעה זוגות גם מעוף השמים, בלי להבחין בין טהורים לטמאים?
בסיפור הבריאה (בראשית א’) ניתן להבחין בסדר התפתחותי המשקף גם מדרג של מורכבות: תחילה נבראו הצמחים, אחריהם יצורי המים, לאחר מכן העופות, ולבסוף בעלי החיים היבשתיים. ככל שהיצור פשוט יותר מבחינה ביולוגית, כך הוא מתרבה מהר יותר, מייצר יותר צאצאים בכל מחזור, וזקוק לפחות משאבים כדי להתקיים – ולכן הוא שכיח יותר. בהתאם לכך, יש בעולם יותר צמחים מאשר דגים, יותר דגים מאשר עופות, ויותר עופות מאשר חיות יבשה.
ייתכן אפוא שהציווי להביא שבעה־שבעה מעוף השמים נועד לשמר או לבטא את האיזון שבין מיני החיים, כך שמספרם של העופות בתיבה ישקף את מקומם במדרג הבריאה ויבטא את ריבויים היחסי לעומת בעלי החיים היבשתיים.
מלבד ההסבר האקולוגי למיעוט בעלי החיים היבשתיים ביחס לעופות, נראה כי גם על פי תוכנית הבריאה עצמה, אוכלוסייה זו נועדה להיות מצומצמת יחסית.
אם נתבונן בברכת “פרו ורבו” בסיפור הבריאה, נראה שהיא ניתנה לדגים, לעופות ולבני האדם אך לא לבעלי החיים היבשתיים:
פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם – בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף יִרֶב – בָּאָרֶץ. (בראשית א’, כב)
פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ. (שם, כח)
ייתכן שהסיבה לכך היא שיש התנגשות בין הציווי האלוהי לבני האדם: “פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ” לבין ריבוי חיות הבר. הסיבה היא שחיות השדה מאיימות על האדם ומונעות את התפשטותו בעולם.
החשש מפני התרבותם של חיות הבר אף משמש הסבר לקצב האיטי הצפוי של כיבוש הארץ: “וְנָשַׁל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ – מְעַט, מְעָט. לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר – פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה” (דברים ז’, כב).
הדגים והעופות, לעומת זאת, אינם מתחרים עם בני האדם על השליטה בעולם. הדגים – כי הם חיים בים ולא ביבשה, והציפורים – כי מרחב המחייה שלהם הוא בשמים ולא על הארץ.
ייתכן אפוא שהציווי להביא שבעה־שבעה מעוף השמים, לעומת זוג אחד בלבד מחיות היבשה, מבטא תפיסה מקראית הרואה חשיבות בשמירה על האיזון בין מיני החיים – בהתאם למיקומם במרחב, לתפקידם במארג הקיום, וליחסם אל האדם.
