וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ – כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. (בראשית ב’, א-ג)
השבת היא יום המנוחה השבועי. שישה ימים אדם עובד לפרנסתו וביום השביעי הוא נח מעמל השבוע ואוגר כוח לקראת ההמשך. פסק הזמן השבועי מאפשר גם את המפגש בין האדם לעצמו, למשפחתו ולקהילתו.
בניגוד למחזורים הקיימים בטבע, כגון היום והלילה וכן החודש הירחי והשנה השמשית, המחזור השבועי אינו מעוגן בתופעת טבע אלא נובע מהסכמה אנושית. על פי המקרא, החיים על פי מחזור של שבעה ימים וקיומו של יום מנוחה בסופם מקבלים משמעות דתית כיוון שיש בהם הכרה בבריאת העולם בשבעה ימים:
כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי – עַל כֵּן בֵּרַךְ ה’ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. (שמות כ׳, יא)
ואולם, למרות שעל פי סיפור הבריאה השבת היא אוניברסלית ושייכת לכלל האנושות, בפועל רק בני ישראל נצטוו לשמור אותה:
בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי – שָׁבַת, וַיִּנָּפַשׁ. (שמות ל“א, יז)
מדוע אם כן, רק בני ישראל נצטוו על השבת, ולא כל בני האדם?
כדי לענות על כך, יש להבין שהמשמעות של השבת בנויה מכמה שכבות. ברובד הראשון, האוניברסלי, עומד עצם קיומו של השבוע – מחזור של שבעה ימים שבסיומו יום מנוחה, המבטא הכרה במעשה הבריאה. ברובד השני, הייחודי לישראל, מתווספת לשבת הברכה והקדושה.
כפי שהסביר קאסוטו, החידוש בציווי על השבת הישראלית המופיע בספר שמות לא היה ביצירת שבוע של שבעה ימים וגם לא בקביעה של יום מנוחה שבועי. שניהם היו קיימים גם לפני כן. החידוש היה בציווי לבני ישראל: “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת – לְקַדְּשׁוֹ” (שמות כ׳, ח), שמוסיף את ממד הקדושה ליום השבת.
רק עם ישראל, שנצטווה להיות קדוש – כפי שכתוב: “וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ” (שמות י“ט, ו), ו”קְדֹשִׁים תִּהְיוּ” (ויקרא י“ט, ב) – נצטווה לשמור את השבת שהתקדשה על ידי ה’ בשחר הבריאה, ובכך למלא את ייעודו. על כן הציווי “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת – לְקַדְּשׁוֹ” (שמות כ׳, ח) הוא אות ברית דווקא בין ישראל לבין ה’.
אם בקרב העמים השבת מתבטאת בחיים על פי מחזור של שבעה ימים ובקיומו של יום מנוחה שבועי, הרי שבישראל מתווספת מצווה ייחודית: להימנע ממלאכה ביום השבת באופן מוחלט ומקיף, כך שכולם שובתים – לא רק בני החורין, אלא גם העבדים, הגֵּרים ואפילו הבהמות (שמות כ׳, י, וראו בפרק “עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ – כָּמוֹךָ”). נוסף על כך, מוטלת סנקציה חמורה על מי שמחלל את השבת בזדון – דבר שמעיד על קדושתה המחייבת של השבת ועל מעמדה כברית ייחודית המבדילה את ישראל מן העמים.
אף על פי שקדושת השבת היא אות וברית ייחודית בין ה’ לעם ישראל, חשוב לזכור שהשבת מתבססת על הרובד האוניברסלי, השייך לכלל האנושות. יתרה מזאת, ההכרה הכלל־עולמית בשבוע של שבעה ימים – שעל פי המסורת נשמרה ברציפות מבריאת העולם ועד ימינו – היא זאת שאִפשרה לעם ישראל לשמור את השבת בין הגויים. בלעדיה היה קיום השבת הופך לאתגר של ממש.
לאור הבנה זו על מקומה של השבת עבור כלל האנושות, ניתן להבין טוב יותר את נבואתו של ישעיהו בתחילת פרק נ“ו – הנקראת בתענית ציבור – שמדברת על מציאות של קיום השבת גם בקרב אומות העולם תוך שמירה על זהותם הלא־ישראלית.
ישעיהו פונה אל כלל האנושות, אל בני האדם באשר הם: “אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת – וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ” (ישעיהו נ״ו, ב). הוא פונה אל אלו מהם השומרים את השבת ונמנעים מלחללה: “שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ – וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע” (פסוק ב’). בהמשך, בפסוקים ו’-ז’, מבטיח הנביא ל”בְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה’ לְשָׁרְתוֹ” – אלה אשר נמנעים מלחלל את השבת ושומרים את בריתו והופכים אותה להיות ברית אוניברסאלית עם כלל האנושות – “כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי”:
וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי. עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא – לְכָל הָעַמִּים. (ישעיהו נ״ו, ז)
