אחד ההבדלים המרכזיים בין נוסח עשרת הדיברות בספר שמות לבין זה שבספר דברים נוגע לציווי על השבת. על פי ספר שמות, השבת היא זכר למעשה בראשית:
לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה: אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי – עַל כֵּן בֵּרַךְ ה’ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. (שמות כ׳, י–יא)
לעומת זאת, על פי הנוסח בספר דברים הטעם לשמירת השבת הוא סוציאלי:
לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה: אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ – לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה – עַל כֵּן צִוְּךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. (דברים ה׳, יד–טו)
בספר דברים, התורה אינה מתמקדת במנוחת האדון ומשפחתו, המסוגלים לדאוג לעצמם, אלא מבקשת להבטיח את מנוחת העבד והאמה. רעיון זה מופיע כבר בספר שמות, בפרשת ‘משפטים’, שנאמרה מיד לאחר עשרת הדיברות:
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ – וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת: לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר. (שמות כ“ג, יב)
אך אם מטרת התורה היא להבטיח את מנוחת העבד והאמה – מדוע לא הסתפקה בציווי ישיר לשחררם ממלאכה ביום השביעי? מדוע נאסר על כולם לעבוד בשבת?
ייתכן שהתשובה טמונה במילה “כָּמוֹךָ” שבפסוק – “לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ”. דרישה זו ניתנת להבנה בשני אופנים:
- אינסטרומנטלית: מטרת התורה היא להבטיח את מנוחת העבדים ביום השביעי. אולם, כדי להבטיח שהעבד והאמה אכן יזכו למנוחה, יש להצמיד את החופש שלהם לזה של האדון ומשפחתו.
- מהותית: כדי לזכור את יציאת מצרים ואת שחרור עם ישראל מעבדות, מבקשת התורה שיום אחד בשבוע לא יהיה הבדל בין בני האדם – שכולם יחדלו ממלאכה וינוחו. על אף שהתורה מדברת על מנוחת העבד, כוונתה להבטיח שביום השבת יהיו כולם במעמד שווה, וששוויון זה יכלול גם את העבד והאמה.
האפשרות השנייה מסתברת יותר לנוכח ההקשר שבו מופיע הציווי – “לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר” – בפרשת משפטים. ציווי זה בא מיד לאחר מצוות השמיטה, שמטרתה יצירת שוויון חברתי בין המעמדות, כאשר תוצרת השדה המושמטת ניתנת לאכילה לבעלי השדה, לאביונים ואף לחיות השדה – כולם במידה שווה וללא הבדל:
וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה. כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ. (שמות כ“ג, יא)
אם כן, השבת היא הראשונה בסדרה של מחזורים של שביעיות, המביאים לידי ביטוי את החזון החברתי של התורה. המחזורים כוללים שבעה ימים, שבע שנים, ושבע שמיטות. בסיום כל מחזור נוצר שוויון מחודש בין המעמדות. ביום השביעי הכל שובתים ממלאכה – בני חורין, עבדים, גרים ובעלי חיים. בשנה השביעית, שנת השמיטה, כל המעמדות נהנים יחד מן התוצרת החקלאית. ובסיום שבע שמיטות מגיעה שנת היובל, שבה מתבטלים פערי הקניין – הקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים, והעבדים משתחררים לחופשי.
