מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ. לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו – כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה’ … וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ – תַּשְׁמֵט יָדֶךָ …
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר: קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ – וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה’ וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ. (דברים ט“ו, א-י)
חז“ל הבינו את דין השמיטה בספר דברים כדרישה לביטול מוחלט של החוב החל ביום מסוים בשנת השמיטה, בתחילתה או בסופה. אולם לכאורה, הפסוקים אינם מדברים על ביטול החוב, וגם לא מציינים מועד מסוים שבו החוב מתבטל, כפי שהיה צריך להיות אם מדובר בביטול החוב, אלא על איסור לתבוע אותו בחוזקה במשך שנת השמיטה – “לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו”. כלומר, על פי פשט הפסוקים החובות אינם מתבטלים בנקודה מסוימת במהלך השנה, אלא גבייתם מושהית במהלך שנת השמיטה, כדי להקל על העניים במשך השנה השביעית – בדומה להפסקת עבודת השדה בשנת השמיטה, ולהפסקת העבודה ביום השביעי, המוזכרים יחד בספר שמות (כ“ג י-יב).
מדוע אם כן העדיפו חז“ל את הפרשנות שמדובר בביטול החוב על פני הבנה המתאימה יותר לפשוטו של מקרא, שמדובר באיסור לתבוע אותו במהלך שנת השמיטה?
נראה שחז“ל ראו את דין שמיטת החובות שבספר דברים כתוספת לדין שמיטת הארץ שבספר שמות והבינו ששני דינים אלו נוהגים בו־זמנית. ואם כך, יש קושי להבין את השמיטה בספר דברים כאיסור לגבות חובות במהלך שנת השמיטה. שהרי בעקבות דין שמיטת הארץ המוזכר בשמות, מצבם היחסי של העניים בשנת השמיטה דווקא משתפר, היות שמותר להם לאסוף במהלך השנה השביעית תבואה ותוצרת חקלאית בחינם. הבעיה הכלכלית – שפוגעת בעיקר בעניים – מתחילה דווקא לאחר שנת השמיטה, כאשר אותותיו של האיסור לעבד את הקרקע בשנת השמיטה מובילים למחסור בתוצרת חקלאית ולעליות מחירים – בשנה שלאחריה.
אם מטרת התורה היא להקל על העניים באמצעות דחייה זמנית של פירעון החוב – כפי שעולה מפשוטו של מקרא – היה ראוי שדחייה זו תתרחש לאחר שנת השמיטה – כאשר המחסור בתוצרת מורגש והמצוקה הכלכלית גוברת – ולא במהלכה. משום כך העדיפו חז“ל לפרש ששמיטת החובות בשנת השביעית אינה השהיה זמנית אלא ביטול מוחלט, וממילא ההקלה על העניים משמעותית ומשפיעה גם לאחר שנת השמיטה.
עם זאת, נראה שלפי פשוטו של מקרא, דין שמיטת החובות שבספר דברים אינו תוספת לשמיטת הקרקע, אלא תחליף לה. כך ניתן להבין מהעובדה שהפסוקים בספר דברים מתעלמים ואינם מזכירים כלל את שמיטת הקרקע כאשר הם עוסקים בדין השמיטה.
זאת ועוד, לשון הפסוקים מרמזת שמדובר כאן בשינוי או בתיקון של דין השמיטה המוכר. הפסוק פותח בלשון כללית: “מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה”, אולם במקום לפרט מיד את דיני השמיטה, הכתוב מוסיף הסתייגות: “וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה” – כאילו נאמר: לא אותה “שמיטה” שידעת, אלא שמיטה מסוג אחר.
לשון זו מוכרת מדין רוצח בשגגה: “וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כׇּל רֹצֵחַ”, אך מיד מצמצם הכתוב – “וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ… אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת” – לא כל רוצח, אלא רק מי שהרג בשגגה. בדומה לכך, גם כאן: לא שמיטת הקרקע, אלא שמיטת החוב.
ואם כן, דין שמיטת הכספים עומד בפני עצמו, ואינו נגרר אחר דיני השמיטה החקלאית. ולכן יש אפוא היגיון בקביעת ביטול החובות דווקא בשנת השמיטה, כדי להעניק ללווים ולעניים שנה של מנוחה כלכלית ושקט מנושים.
