וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים: מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. וַיֹּאמֶר: כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ. וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ – בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה. (שמות ג’, יא-יב)
במעמד הסנה, לאחר שמשה נשלח לגאול את ישראל, הוא מביע ספק ביכולתו ללכת אל פרעה ולהוציא את בני ישראל ממצרים. חלקו השני של הפסוק – הפותח במילים “וְזֶה לְּךָ הָאוֹת” – מעורר קושי פרשני. לכאורה, האות ניתן למשה עצמו, אך המשך הפסוק מלמד שהאות נועד להוכיח “כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ”. אם כך – לשם מה נחוצה הוכחה? הרי משה ידע היטב שה’ הוא המדבר אליו והוא ששלחו.
ייתכן שהאות נועד לשמש את משה מול העם, כראיה לכך שנשלח מפי ה’. אולם האות המתואר כאן יתרחש בעתיד – “בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרָיִם”. כיצד, אם כן, יכול דבר שיתרחש בעתיד לשמש אות בהווה?
נראה כי המפתח להבנת הדברים טמון במשמעות המילה “אוֹת”. מקובל להבין את המילה כאן באותו מובן שבו מופיעה בתחילת פרק ד’ – כסימן או מופת שנועד לשכנע את העם. שם חושש משה במפורש: “וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי … כִּי יֹאמְרוּ: לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה’” (ד’, א), וה’ נותן לו שלושה אותות שיוכל להראותם להם: המטה שנהפך לנחש, היד המצורעת, והמים שנהפכים לדם.
אך למילה “אוֹת” יש במקרא גם משמעות אחרת – לא של סימן מקדים, אלא של התגשמות עצמה. כך בנבואת הפורענות על בית עלי:
וְזֶה לְּךָ הָאוֹת, אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ … בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם. (שמואל א’ ב’, לד)
כאן אין האות הוכחה לקראת המאורע, אלא עצם התרחשותו.
וכן בדברי ישעיהו לחזקיהו:
וְזֶה לְּךָ הָאוֹת – אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ … וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ. (ישעיהו ל“ז, ל)
גם כאן האות הוא התגשמות התהליך, לא הוכחה מוקדמת לו.
בהתאם לכך, ניתן להבין את תשובת ה’ למשה כך: המשפט “כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ” הוא תשובה לחששו של משה מפני פרעה. ואילו המשפט “וְזֶה לְּךָ הָאוֹת …” הוא מענה לחששו שמא לא יצליח בשליחותו להוציא את בני ישראל ממצרים. ה’ אומר לו: דע כי לא רק שתצליח להוציא את בני ישראל ממצרים בשליחותי, אלא – “בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרָיִם” – תגיעו להר סיני, ושם, במקום שבו אני מתגלה אליך כעת, “תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים”.
