אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה, אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ, לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’ – דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לַה’ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֶל הַכֹּהֵן, וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה’ אוֹתָם … וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם. (ויקרא י“ז, ג-ז)
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל – וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר – דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא. וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ, כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר – דָּמוֹ הִוא, כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת. (ויקרא י“ז, יג-יד)
מדוע מותר לצוד חיה לצורך אכילת חולין ודי לכסות את דמה בעפר, אך מי ששחט בהמה ולא הביא אותה לקורבן באוהל מועד נחשב שופך דם ועונשו כרת?
עד למבול, הותר לבני אדם ואף לחיות לאכול רק מן הצומח (בראשית א’, כט-ל). אולם מותר היה להקריב לה’ קורבנות מן החי, כפי שעשה הבל שהביא “מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן” (בראשית ד’, ד). לאחר שיצא נֹח מהתיבה, הותר לבני האדם לאכול גם מן החי: “כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי – לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל” (בראשית ט’, ג). אולם, נאסר עליהם לאכול דם – “אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ” (בראשית ט’, ד).
לכן, מותר לצוד ולהרוג חיה או עוף לא מבויתים, שאינם ראויים לקורבן, לצורך אכילה (על פי הפשט, גם ללא שחיטה). אלא שיש חובה לשפוך את דמם ולכסותו בעפר, כדי שלא יבוא לאוכלו (ויקרא י“ז, יג-יד).
לעומת זאת, שחיטה או זביחה של בהמה מבויתת הראויה לקורבן כמו שור כבש או עז, נתפשת בהגדרה כמעשה פולחני. לכן, כאשר היא נעשית שלא במסגרת הקרבת קורבן לה’, ברירת המחדל היא להבין אותה כחלק מפולחן השעירים – שהיה נפוץ ומקובל בישראל באותה תקופה (“וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם”).
על כן, התורה בספר ויקרא אוסרת באופן גורף לשחוט בהמות לאכילה שלא במסגרת קורבן שלמים לפני משכן ה’. זאת ועוד, שחיטה כזו נחשבת לשפיכת דם, שהרי הריגת בעלי חיים הותרה רק לצורך קורבן או לצורך אכילה – אך בוודאי שלא לטובת פולחן השעירים.
בניגוד לאיסור הגורף שבספר ויקרא, ספר דברים מתיר שחיטת חולין בכל מקום. ייתכן שההבדל בהתייחסות לשחיטת בהמות הראויות לקורבן קשור למעמדו של המקדש בחיי העם. ספר ויקרא מתאר את החיים במדבר, כאשר המשכן ניצב במרכז המחנה והעם כולו מצוי בסביבתו הקרובה. בנסיבות אלו, שחיטת בהמה מבויתת מחוץ למשכן נתפשת כמעשה פולחן אלטרנטיבי ולכן נאסרה. לעומת זאת, ספר דברים מתאר את החיים בארץ, עם הפיזור הגיאוגרפי והתרחקות מן המקדש. בתנאים אלו הופכת השחיטה לפעולה יומיומית המנותקת מן המקדש, ולכן היא מותרת – כשם שמותרת אכילת החיות הניצודות – כל עוד אין מדובר בבהמות שהוקדשו בפועל לקורבן (דברים י“ב, יב-טו).
