בתיאור בניית המשכן מסופר כי משה הקים את מבנה המשכן והכניס לתוכו את הכלים. תחילה הכניס את הארון, ואז כיסה עליו באמצעות פרוכת המסך. אחר כך הכניס את השולחן וערך עליו את לחם הפנים. לאחר מכן הכניס את המנורה והעלה את נרותיה. בהמשך הכניס את מזבח הקטורת והקטיר עליו קטורת. ולבסוף נתן את המסך על פתח המשכן (שמות מ’, יז-כח).
רק לאחר מכן עבר משה לטפל בכלי החצר: בתחילה הקים את מזבח העולה והעלה עליו עולה ומנחה, ואחר כך שם את הכיור בין אוהל מועד ובין המזבח ונתן בו מים. ורק אז הקים את החצר סביב למשכן ולמזבח – ובכך השלים את המלאכה (שמות מ’, כט-לג).
מדוע לא הקים משה תחילה את החצר ורק אחר כך הכניס לתוכה את המזבח והכיור, כפי שעשה עם כלי המשכן הפנימיים? הדבר גרם לכך שהקרבת העולה והמנחה הראשונה – שבדרך כלל מתבצעת מאחורי קלעי החצר – נעשתה לעין כל ללא כל מחיצה. מדוע?
התשובה לכך טמונה בתבנית החוזרת בתיאורי המשכן. בכל ששת התיאורים של רכיבי המשכן, למעט הציווי של ה’ אל משה, חלקי המבנה קודמים לכלים. תחילה מוזכרים הקרשים ויריעות המשכן, ורק אחר כך הכלים – הארון, השולחן והמנורה. לעומת זאת, בתיאור כלי חצר המשכן הסדר הפוך: קודם הכלים: מזבח העולה והכיור, ורק לאחר מכן הקלעים והמסך, התוחמים את החצר.
הסיבה לסדר השונה קשורה בהבדל בין התפקיד של מבנה המשכן לזה של קלעי החצר. אמנם שניהם משמשים מעטפת חיצונית לדברים שנמצאים בתוכם, אך יש ביניהם הבדל מהותי. מבנה המשכן, שכולל את יריעות האוהל ואת קרשי המשכן, מגדיר את מקום הכלים. רק לאחר שמקום זה הוגדר, הכניסו לתוכו את הכלים. על כן המבנה קודם לכלים.
לעומת זאת, קלעי החצר אינם מגדירים את מקום הכלים החיצוניים אלא להיפך. קלעי החצר נבנים סביב כלי המשכן החיצוניים, שממוקמים יחסית לאוהל מועד. לדוגמה, מקומו של מזבח העולה הוא מחוץ לאוהל מועד (שמות מ’, כט), ומיקום הכיור הוא בין אוהל מועד לבין המזבח (פסוק ל’). והקלעים – שמקיפים את המשכן – יוצרים חצר שתפקידה העיקרי הוא למנוע מזרים להיכנס לאוהל מועד. לכן קלעי החצר מוקמים אחרונים.
זווית נוספת שבה ניתן להביט על שוני זה קשורה לייעוד השונה של הכלים שבתוך המשכן לעומת אלה שנמצאים מחוץ לו. הכלים הפנימיים – כגון המנורה, השולחן והארון – נועדו לשימוש בתוך מבנה. המנורה, למשל, מאירה את פנים המשכן, ומחוץ למבנה אין בה תועלת; ואילו השולחן והארון הם רהיטים ביתיים מטבעם, שנועדו לעמוד בחלל פנימי. לכן, כשמדובר על הכלים הפנימיים – המבנה קודם לכלים, שכן עצם קיומם של הכלים מבוסס על ההנחה שהמבנה שאליו הם אמורים להיכנס קיים. לעומת זאת, כלי המשכן החיצוניים – מזבח העולה והכיור – אינם מיועדים להיות בתוך מבנה כלשהו, גם לא בתחומי קלעי החצר. קלעי החצר טפלים לכלים ומשמשים כגדר בלבד. לכן מוזכרים תחילה הכלים החיצוניים ורק לאחר מכן קלעי החצר.
