זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה, עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ … וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ – לֹא תִכְבֶּה. (ויקרא ו’, ב-ו)
פרשת ‘צו’ פותחת בחמש תורות: תורת העולה, תורת המנחה, תורת החטאת, תורת האשם ותורת זבח השלמים. והנה, בניגוד לארבע התורות שבאות אחריה, תורת העולה כמעט ולא מדברת על הנושא העיקרי שלה – קורבן העולה – אלא כבדרך אגב, כאשר היא מדברת על אש התמיד ותרומת הדשן, וגם אז היא מזכירה את הקטרת חלבי השלמים, מדוע?
הסיבה היא שכל מהותו של קורבן העולה, ובעיקר “קורבן התמיד”, הוא להיות הדבר אותו אוכלת “אש התמיד” – תמיד. ולכן, “זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה” היא בעצם “זאת תורת אש התמיד”.
שעות הלילה הן השעות המשמעותיות של אש התמיד, משתי סיבות. הראשונה, אש התמיד ניכרת בעיקר בלילה (השוו לעמוד האש במסעי בני ישראל). והשנייה, קיום אש התמיד היא משימה קלה יותר במהלך היום, עת קרבים הקורבנות. אולם בלילה, כאשר עבודת הקורבנות מושבתת, נדרשת תשומת לב מיוחדת של הכוהנים על מנת לקיים את אש התמיד. על כן התורה מתחילה בציווי לאהרון ולבניו לדאוג לקיום האש במהלך הלילה באמצעות האכלת האש בנתחי עולת בין הערביים, כל הלילה עד הבוקר.
מכיוון שמטרת “תורת העולה” היא קיום אש התמיד, היא עוברת לתאר כיצד יש לפנות את הדשן על מנת לפנות מקום ולאפשר את המשך הבעירה של אש התמיד. בדבריה היא מתייחסת במפורש לדשן של העולה ולא של קורבנות אחרים שלא זו מטרתם.
לאחר שהאש סיימה לאכול במשך כל הלילה את בשר עולת בין הערביים, ושוב מתעורר החשש שמא לא תתקיים, התורה מזכירה פעם נוספת את העיקר: “וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ – לֹא תִכְבֶּה”. לפיכך היא מצווה לבער בכל בוקר עצים חדשים, ולערוך עליהם את עולת הבוקר, ובכך לקיים את אש התמיד גם במהלך שעות היום, עד לזמן תמיד של בין הערביים, וחוזר חלילה.
אזכור חלבי השלמים נועד להזכיר שאש התמיד משמשת להקטרת כלל הקורבנות. התורה בחרה בשלמים כדוגמה, שכן זהו הקורבן האולטימטיבי, שאינו בא לכפר על חטא או לציין מקרא קודש, אלא לבטא את הרצון האנושי להתקרב אל האל על ידי שיתופו בשמחתו של האדם.
