שלוש מארבע אימותינו נתנו את שפחתן לבעליהן לאישה. שרה נתנה את הגר לאברהם, רחל את בלהה ליעקב, ולאה נתנה את זילפה, גם כן ליעקב. בכל המקרים נעשה הדבר כאשר האימהות לא יכלו ללדת באותה עת: שרה ורחל משום שהיו עקרות, ולאה משום שעמדה מלדת.
בפשטות, מטרת הפעולה הייתה שהשפחה תלד על ברכי הגבירה, והילד שייוולד ייחשב לבנה של הגבירה לכל דבר ועניין. הגבירה היא שתקרא את שמו של הילד ובכך תביע את בעלותה עליו. כך ניתן להבין מתיאור המקרה של רחל, המבקשת להיבנות מנתינת שפחתה ליעקב:
וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב … וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי … וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה. וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב. וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. (בראשית ל’, ב-ה)
לאחר שבלהה שפחתה ילדה, רחל נתנה לבן את שמו, ובכך הראתה שהוא שייך לה. בנוסף קבעה רחל שהילד ניתן לה כבן על ידי אלוהים:
וַתֹּאמֶר רָחֵל: דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן, עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן. (פסוק ו’)
כלומר, אם רחל אינה יכולה ללדת ילד בעצמה, היא יכולה ללדת אותו באמצעות שפחתה.
גם שרה בשעתו ניסתה לנקוט בשיטה זו:
וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה’ מִלֶּדֶת, בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה … וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ … וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה. (בראשית ט“ז, ב-ג)
אלא שהעניינים הסתבכו: במקום שהגר תלד עבור שרה, ושרה תתן לילד את שמו ותיראה בו את בנה, החלה הגר – מיד לאחר שנכנסה להיריון – לנהוג בחוסר כבוד כלפי גבירתה ולערער על מעמדה כשפחה, כאילו היא שוות ערך אליה.
וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: חֲמָסִי עָלֶיךָ. אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה – וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ. יִשְׁפֹּט ה’ בֵּינִי וּבֵינֶיךָ. (בראשית ט“ז, ד-ה)
בסופו של דבר, אין שרה קוראת את שמו של הבן שנולד להגר ואינה מאמצת אותו כבנה. שמו – ישמעאל – נקרא על ידי אברהם (בראשית ט“ז, טו), ובהמשך אף ביקשה שרה מאברהם לגרשו מן הבית ומן הירושה (בראשית כ”א, י). ניכר אפוא שתוכניתה של שרה להיבנות מהגר לא התממשה.
מקרה דומה, המתאר את המתח הפוטנציאלי שבין הגבירה העקרה לשפחתה הפורייה, מתואר בחוקי חמורבי (סעיף 146):
אם איש התחתן, ואשתו נתנה לו את אמתה, והאמה הביאה ילדים, והאמה הרימה ראש כאילו שהיא במעמד האישה, בגלל שהיא ילדה ילדים – האישה לא יכולה למכור אותה בכסף, אבל יכולה להוריד אותה לדרגת אמה, עם כל האמות.
בלוחות נוזי מן המאה ה־15 לפנה“ס מתוארים חוזים משפחתיים שבהם אישה עקרה מתחייבת לתת את שפחתה לבעלה, תוך ציון מפורש שהילדים שייולדו ייחשבו כבניה החוקיים. עדויות אלו מלמדות כי פרקטיקה זו הייתה רווחת במזרח הקדום.
המקרה של לאה שונה מהמקרים של שרה ורחל. אצל שרה נאמר במפורש: “אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה”, ואצל רחל: “וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה” – ובשני המקרים הילד הנולד לשפחה נחשב לבנה של הגבירה. לעומת זאת, אצל לאה חסר ביטוי זה לגמרי; בניגוד להן, לאה אינה אומרת שהיא מבקשת להיבנות מן השפחה, ככל הנראה מכיוון שהיא אינה עקרה כמו במקרים של שרה ורחל, ויש לה כבר ילדים.
וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת, וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה. וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר לֵאָה: בָּא גָד – וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד. (בראשית ל’, ט-יא)
לאה אמנם קוראת את שם הילד, וקריאת השם מעידה על כך שהיא רואה בו בן שלה, אך בניגוד לרחל – אין היא מציינת זאת במפורש. נראה כי עצם לידתו של בנה של השפחה איננה העיקר מבחינתה. עיקר העניין בעיניה הוא התוצאה שאליה היא מייחלת – שהתממשה מיד לאחר מכן בלידת בנה החמישי:
וַתֹּאמֶר לֵאָה: נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר. (פסוק י“ח)
לאה רואה בחזרתה ללדת תוצאה הקשורה בנתינת שפחתה ליעקב, אך ניתן להבין את דבריה בשתי דרכים. לפי האפשרות האחת, לידת יששכר היא שכר מאת ה’ על שעשתה את המעשה הנכון ונתנה את שפחתה לבעלה. לפי האפשרות השנייה, אין מדובר רק בגמול על מעשה ראוי, אלא בתוצאה שנבעה מן המעשה עצמו: ייתכן שלאה האמינה בקיומו של קשר עמוק בינה לבין שפחתה, וסברה כי לידת השפחה עשויה לעורר מחדש גם את פוריותה שלה. משחזרה ללדת, ראתה בכך אישור לכך שנתינת השפחה אכן השיגה את התוצאה שלה קיוותה, ולכן הודתה לה’ על שהצליח את דרכה.
