בני ישראל צמאים למים. הם רבים עם משה ודורשים שיספק להם מים לשתות. משה חסר אונים וחושש מזעם ההמון. ה’ מתערב, ומבקש ממשה לקחת איתו את המטה ולהקהיל את העדה אל פני הסלע, משה מכה במטה על הסלע ומן הסלע יוצאים מים רבים אותם שותים בני ישראל. לבסוף נקרא המקום בשם המזכיר את אירוע המריבה.
הסיפור הזה מופיע בתורה פעמיים בשתי ווריאציות. בפעם הראשונה, בספר שמות, בחודש הראשון או השני לצאתם ממצרים (שמות י“ז, א-ז), ובפעם השנייה, בספר במדבר בתחילת שנת הארבעים, ערב הכניסה לארץ (במדבר כ’, א-יג). בפעם הראשונה הסיפור מסתיים בנזיפה לישראל על אשר ניסו את ה’. לעומת זאת, הסיפור השני מסתיים בדרמה גדולה ומפתיעה. משה ואהרון מואשמים על ידי ה’ בכך שלא האמינו בו ואף המרו את פיו והם נענשים בכך שלא יביאו את בני ישראל אל הארץ המובטחת (במדבר כ’, כד).
מהם ההבדלים בין הסיפורים שגרמו לתוצאות כל כך שונות? כיצד ייתכן שהכאה של משה על הסלע שהייתה הפתרון של ה’ למריבה הראשונה, מובילה לסיום שליחותם של משה ואהרון במריבה השנייה? ומה היה חטאם של משה ואהרון, במה לא האמינו בה’ והיכן המרו את פיו?
למרות הדמיון הרב בין שני הסיפורים, כל אחד מהם מציג את המריבה בהקשר שונה, ולכן גם המענה האלוהי שונה.
בסיפור בספר שמות, בתחילת המסע במדבר, העם לא הבחין בין משה לה’, והתייחס אליהם כאחד. מכיוון שמשה וה’ פועלים יחד, לא היה חשוב לבני ישראל מי יעשה את הנס, ה’ או משה. ה’ ציווה על משה להביא את מטה בו היכה את היאור (שמות י“ז, ה) על מנת להכות בו על הסלע: “וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם” (פסוק ו’). כאשר בני ישראל ראו שה’ עומד על הצור בחורב ומשה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים – הניסוי מבחינתם הסתיים בהצלחה והתגלה כי – “יֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ” (שמות י“ז, ז).
לעומת זאת, בספר במדבר, הסיפור מתרחש ארבעים שנה מאוחר יותר השאלה העומדת במרכזו שונה. בני ישראל כבר לא בטוחים שמשה ואהרון הם אכן שליחיו של ה’ ואינם פועלים באופן עצמאי, כפי שבא לידי ביטוי לדוגמה בתלונתם הקודמת בפרשת ‘קֹרח’. כדי לפתור את משבר האמון הזה היה צורך מצד אחד לחזק את מעמדם של משה ואהרון כשליחי ה’ ומצד שני להראות לבני ישראל שה’ דואג להם באמצעות נס.
על אף המילים הקשות ודרך ההבעה, ה’ מצא את תלונת בני ישראל בשנת הארבעים – מוצדקת. לא היה מדובר בניסוי לדעת האם יש ה’ בקרבם, כפי שהיה בתחילת המסע אלא במחסור אמיתי במים לקראת סופו. לכן ה’ נענה לבקשתם מיד ולא הוכיח אותם כלל, בניגוד לאירוע שבספר שמות.
לא במקרה מציין הכתוב כי משה לקח את המטה “מִלִּפְנֵי ה’” (במדבר כ’, ט). תיאור זה רומז לכך שמדובר במטה אהרון שנשמר לפני ה’ לאחר פרשת קֹרח. מטה זה שימש אות לבחירתו של אהרון לאחר שהוציא פרח, הציץ ציץ וגמל שקדים (במדבר י“ז, טז-כו). הבאתו אל הסלע נועדה להזכיר לעם כי הנהגתם של משה ואהרון נשענת על בחירתו של ה’, וכי הם פועלים מכוח שליחותו ולא מכוח עצמם – לא על מנת להכות בו.
אלא שמשה ואהרון לא בטחו בה’ ולא האמינו בדרך שהתווה להתמודד עם התלונה. במקום לדבר אל הסלע בנחת כפי שנצטוו – דיברו אל העם בכעס. במקום לדבר אל הסלע שייתן מימיו בצו ה’ – ובכך להראות שה’ בעצמו דואג לעם ורוצה להיענות לבקשתם – משה ואהרון הוציאו את המים מהסלע באמצעות הכאה במטה.
זאת ועוד, דבריו של משה: “שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם” (במדבר כ’, י) ממחישים היטב את הבעיה. במקום להציג את עצמם כשליחיו של ה’ המבצעים את רצונו, נוצר הרושם שהם עצמם עומדים להוציא את המים מן הסלע.
בכך נתנו משה ואהרון מקום להבין שמדובר בפעולה הנעשית מכוחם שלהם ולא מכוח שליחותם מאת ה’, ולכן לא קידשו את שמו לעיני בני ישראל. משום כך לא יכלו עוד להמשיך להיות שליחיו של ה’ להנהיג את העם, ונגזר עליהם שלא יביאו את בני ישראל אל הארץ המובטחת.
