… בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיִּלּוֹנוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה’ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאׇכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כׇּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה’ הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה’ בְּשׇׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה’ … וְנַחְנוּ מָה? לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה’! (שמות ט“ז, א-ח)
אחת התלונות החריגות של בני ישראל במדבר היא תלונתם השנייה. חודש לאחר היציאה, התלוננה כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון, בטענה שממנה משתמע כי הוציאו אותם ממצרים ביוזמתם ובניגוד לרצון ה’.
לא מסתבר להבין שתלונת בני ישראל הייתה כלפי ה’ אך נאמרה דרך כבוד כלפי שליחיו, שכן מתגובת משה ואהרון – “וְנַחְנוּ מָה? לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה’!” – עולה שהם הבינו כי בני ישראל כיוונו את תלונתם רק אליהם, ולכן העמידו אותם על כך שלמעשה תלונתם היא על ה’.
נשים לב כי משה ואהרון לא הסתפקו בדחיית הטענה כי היציאה למדבר הייתה יוזמה שלהם ולא של ה’, אלא ענו שעל ישראל לדעת כי ה’ הוא זה שהוציא את בני ישראל ממצרים. בכך הבהירו כי משמעות תלונתם של בני ישראל, אף שלא נאמרה במפורש, אינה נוגעת רק ליציאה אל המדבר כפי שהציגו, אלא גם לעצם היציאה ממצרים.
ואכן, אם נבחן את דבריהם של בני ישראל נראה שהם מזכירים את ה’ ביחס לאפשרות שלא התממשה: “מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה’ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”, באופן הנותן את הרושם כאילו ההישארות במצרים בעת הזו היא היא רצון ה’, ועצם היציאה ממנה, ובוודאי היציאה באופן הזה, מנוגדת לו.
כך לדוגמה מסביר האברבנל את תלונתם:
ואמרו: “מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה’ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”, כאומר: אין אנו בועטים במלכות שמים ולא סרים מאחרי ה׳ חלילה. אבל מי ייתן מותנו ביד ה׳ באמונתו ובעבודתו בארץ מצרים, “בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאׇכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע”. כי טוב היה לנו למות שם בעבדותינו, יותר מהיותינו במדבר השמה הזה בני חורין … ואמרו: “כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ”, לפי שהיה דעתם תמיד, שמבלי מצות השם, משה ואהרן מעצמם הוציאום ממצרים, ושהיה דרכם במדבר – מעצתם הנבערה, ולא במצות ה׳. כי לא הייתה עצה נכונה להוליך עם רב במדבר הגדול הנורא ההוא, כי בהכרח ימותו שם ברעב, שהיא מיתה קשה מהחרב. (שמות ט“ז, ג)
על טענותיהם של בני ישראל השיבו משה ואהרון שהניסים העתידים להתרחש – השליו בערב והמן בבוקר – יוכיחו כי בניגוד לטענת בני ישראל, ה’ הוא שהוציא את ישראל ממצרים ולא הייתה זו יוזמה שלהם (וראו לדוגמה רש“י, רשב”ם וראב“ע על פסוק ו’).
אלא שהדבר טעון ביאור: כיצד ייתכן שלאחר כל הניסים הגדולים שנעשו במצרים יעלו כל בני ישראל בדעתם שהיוזמה להוציאם ממצרים הייתה של משה ואהרון, ושהדבר נעשה בניגוד לרצון ה’? וכיצד דווקא ניסי השליו והמן, יותר מעשר המכות ומקריעת ים סוף, יוכיחו לעם שה’ הוא שהוציא את ישראל ממצרים?
כזכור, משה ואהרון ביקשו מפרעה לצאת למדבר דרך שלושת ימים כדי לעבוד את ה’ ואחר כך לשוב. אלא שבפועל בני ישראל יצאו ממצרים ולא חזרו. פרעה והמצרים ראו בכך בריחה, ולכן רדפו אחריהם. אולם, כפי שהראיתי בפרק “ההונאה”, לא רק המצרים הופתעו מן ההתפתחות הזאת, אלא גם בני ישראל עצמם. גם הם שמעו על יציאה זמנית לצורך עבודת ה’, ועתה גילו שמשה ואהרון מוליכים אותם אל המדבר בלא כוונה לשוב.
בני ישראל אמנם האמינו שה’ חפץ לגאול אותם משעבוד מצרים ולהביאם אל ארץ כנען, אך נראה שדימו גאולה ניסית שאין עמה טלטולי דרך, מחסור או מלחמה. לכן, משמצאו את עצמם במדבר במשך חודש, ללא מקורות מזון ומים סדירים, נטו לראות בכך יוזמה עצמאית של משה ואהרון ולא חלק מן התוכנית האלוהית.
משום כך, סיפוק הבשר והלחם במדבר באופן ניסי שימש הוכחה מכרעת: לא משה ואהרון הוציאו את ישראל אל מקום של סכנה ורעב על דעת עצמם, אלא ה’ הוא שהוציאם, והוא גם זה שמקיים אותם במדבר. בכך הוכח שמשה ואהרון אינם פועלים מיוזמתם, אלא בשליחותו של ה’.
