בחנוכת בית המקדש הראשון אמר שלמה המלך: “הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ – אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה!” (מל“א ח’, כז).
כמו הבית, גם המשכן בנוי בתבנית אנושית מוכרת, עם ייצוגים סמליים של כיסא, שולחן ומנורה. השוו להצעתה של האישה השונמית להכין מקום לאלישע: “נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם: מִטָּה, וְשֻׁלְחָן, וְכִסֵּא, וּמְנוֹרָה. וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ – יָסוּר שָׁמָּה” (מל“ב ד’, י). הארון והכרובים הסוככים עליו הם כסאו של ה’, המכונה יושב הכרובים (תהילים פ’, ב), והשולחן והמנורה הם שולחן ומנורה המשמשים אותו.
מעניין לראות כי המשכן וכליו נבנו במידות אנושיות לחלוטין, המתאימות לאדם ממוצע. השולחן, שגובהו אמה וחצי (כ־70 ס“מ), היה נמוך במעט משולחן רגיל בימינו, והכפורת שעליה היו הכרובים לא עלתה בממדיה על ספסל קטן.
באופן מפתיע, אין הבדל מובהק בין ארכיטקטורת המשכן ובין זו של המקדשים האליליים שרווחו במזרח הקדום. גם שם כלי הפולחן היו בממדים דומים. אולם לצד דמיון זה מתגלה הבדל יסודי. במשכן הישראלי אין פסל ואין ייצוג פלסטי של האל. אמנם יש בו כיסא, שולחן ומנורה, אך בתיאור המשכן לא נאמר שה’ יושב על כסאו, אלא שהוא מדבר מבין שני הכרובים (שמות כ“ה, כב). יש שולחן, אך לחם הפנים המוגש עליו נאכל על ידי הכוהנים (ויקרא כ”ד, ט). יש מנורה, אך היא מאירה אל מול פניה (במדבר ח’, ב). המשכן משתמש אפוא באותה תבנית המוכרת גם מן המקדשים האליליים, אך מעניק לה משמעות שונה.
התורה אינה נמנעת מתיאורים המאנישים את האל. אין הכוונה לביטויים מושאלים כמו “יד ה’” או “אף ה’”, אלא לדימויים של ה’ כאדם. כך, במפגש עם אברהם באלוני ממרא (בראשית י“ח), כפי שתיארתי בפרק “שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים”, ה’ מופיע בדמות אדם היושב, אוכל ומשוחח עם אברהם. וכך גם עם משה מתואר הקשר במונחים של קרבה ואינטימיות: “וְדִבֶּר ה’ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ” (שמות ל“ג, יא). המקרא מציג אפוא את הקשר בין ה’ לאדם כקשר של קרבה ואינטימיות, שבו האדם איננו רק עבד או נתין, אלא בן שיח ושותף.
זאת ועוד, הצגתו של האל במקרא כ“אנושי” נמצאת בבסיס המצווה להידמות לו וללכת בדרכיו – “וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו” (דברים י“א, כב). חז”ל כבר פירשו פסוק זה כהזמנה לחיקוי מידותיו של אלוהים: “מה הוא רחום וחנון – אף אתה היה רחום וחנון” (ספרי, שם).
תפיסה זו לא הייתה מובנת מאליה בעולם העתיק. בניגוד לאלים המסופוטמיים, המתוארים כמי שדואגים בראש ובראשונה לצורכיהם הפיזיים, אדישים למצוקה האנושית ורואים בבני אדם אמצעי לסיפוק מאווייהם, ה’ מתואר במקרא כמי שמגלה אכפתיות עמוקה כלפי האדם. הוא אינו מתעניין בעולם לשם סיפוק צרכים, אלא רוצה בקשר ושותפות מוסרית עם בני האדם כדי לממש את תוכניתו. לכן, כאשר עמד ה’ להעניש את סדום, בחר לשתף את אברהם בהחלטתו, מפני שראה בו שותף לדרך זו: “כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט” (בראשית י“ח, יט).
על רקע זה מקבלות מידותיהם האנושיות של המשכן וכליו משמעות חדשה. אין הן מלמדות שה’ זקוק לבית המותאם למידותיו ולצרכיו במובן האלילי, אלא להפך. מוקד המשכן אינו היותו בית שבו ה’ מתגורר, אלא היותו המקום שבו הוא שוכן בתוך בני ישראל (שמות כ“ה, ח), נועד עמם ומדבר אליהם. מידותיו האנושיות של המשכן הולמות אפוא את ייעודו כמקום מפגש המותאם לעולמו של האדם. משמעות זו מתחדדת בשמו השני, “אוהל מועד” – אוהל של התוועדות ומפגש. תבניתו האנושית של המשכן מבטאת באופן מוחשי את נכונותו של האל להתקרב אל האדם ולדבר עמו, “כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ”.
