וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם …
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה’ מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע …
וַיֹּאמֶר ה’ … וְאֶל הָעָם תֹּאמַר: הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר, כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה’ לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם. וְנָתַן ה’ לָכֶם בָּשָׂר – וַאֲכַלְתֶּם. לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם, וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים, וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. עַד חֹדֶשׁ יָמִים! עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא. יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה’ אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם, וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר: לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם …
וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה’ וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה, כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה, וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ. וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו: הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים, וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם – טֶרֶם יִכָּרֵת, וְאַף ה’ חָרָה בָעָם, וַיַּךְ ה’ בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה, כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים. (במדבר י“א, א-לד)
האספסוף ובעקבותיו בני ישראל התאוו לאכול בשר. ה’ אמר למשה שהעם צריך להתכונן, משום שלמחרת הוא ייתן להם בשר – לא ליום אחד, לא ליומיים, אלא לשלושים יום, עד אשר יצא מאפם. ואכן, למחרת הביא ה’ מהים שלווים בכמויות אדירות. העם אסף את השליו במשך יומיים שלמים, ביום ובלילה.
התורה אומרת ש“הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים” (במדבר י“א, לב). לפי המקובל במחקר, חומר הוא כ־220 ליטר. ואם כן, עשרה חומרים היא כמות דמיונית של מעל שני טון בשר שמספיקה להרבה יותר משלושים יום.
אך מיד כשהתחילו לאכול את הבשר, ה’ היכה בהם מכה רבה מאוד. כיצד יש להבין את העובדה שכבר בראשית האכילה ה’ היכה בעם, אף שהבטיח שיאכלו מן הבשר שלושים יום? מה בתגובת העם הצדיק את הריגתם המיידית כשרק החלו לאכול?
ר’ עובדיה ספורנו מסביר שהמכה בעם הייתה רק במתאווים, אשר עשו זאת במטרה לנסות את ה’, ואילו שאר העם אכן זכו לאכול את השליו במשך חודש ימים. אולם גם אם אכן כך, השאלה במקומה עומדת בנוגע ל“עם המתאווים” עצמם. זאת ועוד, מהפסוק המתאר את תגובת ה’: “וְאַף ה’ חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה’ בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד” (פסוק ל“ג) נראה כי התורה אינה מבחינה בין חלקי העם, אלא מתייחסת לקבוצה אחת – העם – שהתאוו לבשר, אספו אותו בכמויות דמיוניות, והוכו על ידי ה’ כאשר הבשר עודנו בין שיניהם.
אליהו בן אמוזג, פרשן איטלקי בן המאה ה־19 (1823–1900), מסביר בפירושו ‘אם למקרא’ כי כוונתו המקורית של ה’ הייתה אכן לתת לעם בשר למשך שלושים יום, אך העם לא האמין להבטחה ואסף כמויות מופרזות ולכן נענש. במובן זה, חטאם מזכיר את חטא העם בסיפור המן – שם נצטוו לאסוף בכל יום כמות המספיקה ליום אחד בלבד, מבלי לאגור לימים הבאים.
פירוש זה מעורר קושי, מכיוון שבניגוד למקרה של המן, לא כתוב שה’ ציווה לאסוף בשר בכמות המספיקה ליום אחד. גם אין בדבריו רמז לעם שעליהם לבטוח בה’ שגם למחרת יגיע השליו. להפך, בהתחשב בכמויות הגדולות של השליו – שנפרש על וסביבות המחנה ברדיוס של מהלך יום – סביר יותר שהכוונה הייתה לאסוף בשר לתקופה ארוכה. זאת ועוד, גם אם נניח שבני ישראל נצטוו לאסוף כמות בשר שתספיק להם רק ליום, הרי שבסיפור המן, כאשר חלק מהעם עבר על הציווי והשאיר ליום הבא – ה’ הסתפק בכך שהמן התליע והפך לבלתי ראוי לאכילה. מדוע אם כן הפעם התגובה הייתה כל כך חריפה?
נראה בעיניי שהסיבה פשוטה והיא כתובה כמעט במפורש. הסיפור נפתח בכך שה’ כעס מאוד על העם המתאווים. תשובתו של ה’ לעם הייתה שהוא ייתן להם בשר “עַד חֹדֶשׁ יָמִים”, אולם זה לא יהיה כדי למלא את תאוותם אלא: “עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא”. מדוע? “יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה’ אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם”. כלומר, עצם נתינת הבשר מתוארת כעונש, שנועד לגרום שהעם יאבד את תאוותו לאכול בשר. תגובת ה’ לתאווה הבלתי מרוסנת של העם לבשר הייתה אם כן סוג של טיפול בהתמכרות באמצעות הצפה – “עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא”.
העם היה אמור להבין מתשובת ה’ עצמה שתאוותם הבלתי מרוסנת לבשר היא חטא, ושהבשר אינו מתנה אלא עונש, ולהגיב בהתאם – בחרטה, בהימנעות מאכילת השליו או לכל הפחות בצריכה מבוקרת שלו. אולם במקום זאת, הם אספו בשר ברציפות במשך שתי יממות, ביום ובלילה, בכמויות עצומות. בכך הם הפגינו רמה קיצונית של תאווה בהמית, והראו שאינם מפנימים כלל את משמעות דברי ה’. על כך חרה אפו של ה’ בעם, ועל כן: “וַיַּךְ ה’ בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד” (פסוק ל“ג).
