לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו. לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו.
גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ. (דברים כ״ב, י–יב)
מה הטעם בציווי “גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ” ומה הקשר שלו למצוות הציצית שבספר במדבר (ט“ו, לז-מא)?
הפסוק בדברים מופיע כפרשייה קצרה ועצמאית, מיד לאחר שני איסורים: איסור חרישה בשור ובחמור יחדיו, ואיסור שעטנז. נראה כי הקשר בין הנושאים הוא אסוציאטיבי. שני הדינים הראשונים הם איסורים המבוססים על עקרון ההפרדה בין מינים, ומילות המפתח בהם הן “לֹא” ו“יַחְדָּו”. לעומתם, מצוות הגדילים אינה שייכת לעיקרון זה, והיא הובאה לאחר איסור השעטנז משום ששני הציווים עוסקים בבגד.
ראוי לשים לב לחריגותו של הציווי: התורה מורה לעשות גדילים, אך אינה מסבירה את תכליתם או את משמעותם. יש להניח שהסיבה לכך היא שהשומעים הקדומים הבינו את הציווי מתוך הקשר תרבותי שהיה מוכר להם, גם אם הוא אינו ברור לנו עוד.
על רקע זה ניתן לשער כי גברים ישראלים נהגו ללבוש בגדים המעוטרים בגדילים לאורך שוליהם, וכי אלו שימשו מאפיין של זהות לאומית־חברתית. אם כך, אפשר שהתורה בספר דברים מעגנת מנהג זה כחובה, אולי כסממן נוסף המבדיל את ישראל משאר העמים. זוהי כמובן השערה בלבד, אך היא מתיישבת עם לשון הכתוב הקצרה שאינה מלווה בהסבר – וכן עם ממצא ארכיאולוגי חשוב.
באובליסק השחור של שַׁלְמַנְאֶסֶר השלישי (858–824 לפנה“ס) מתוארת סצנה משנת 841 לפנה”ס, שבה יהוא מלך ישראל – או נציגו – משתחווה לפני מלך אשור, ואחריו נראים אנשי המשלחת הישראלית. בין השאר ניתן ללמוד ממנה על מאפייני הלבוש הישראלי מהמאה התשיעית לפנה“ס. הדמויות הישראליות לובשות מעיל או טוניקה ארוכה המכסה את הגוף עד הקרסוליים, ולאורך כל שולי הבגד נראים פרנזים או גדילים המקנים ללבושם מראה ייחודי. הדבר בולט במיוחד בהשוואה ללבושן של דמויות מעמים אחרים המוצגות על האובליסק, שבלבושן הגדילים מופיעים בדרך כלל רק לאורך השוליים התחתונים.
אמנם ניתן להבין את המילים “אַרְבַּע כַּנְפוֹת” שבפסוק כמתייחסות לארבע פינות הבגד, ולא לארבעת שוליו. אולם השימוש בביטוי “אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ” בישעיהו (י“א, י”ב) פותח פתח להבנה ש“כנף” עשויה לציין עבר או שול שלם, ולאו דווקא פינה נקודתית. לפי הבנה זו, ארבע כנפות הארץ הן ארבעת עבריה - צפון, דרום, מזרח ומערב. בהקבלה לבגד, ייתכן אפוא ש“אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ” הן ארבעת שולי הבגד לכל אורכם, ולא פינותיו בלבד. הבנה זו מתחזקת מן התיאור החזותי באובליסק השחור, שבו נראים גדילים לאורך שולי לבושם של אנשי המשלחת הישראלית.
בספר במדבר (ט“ו, לז-מא) מופיע ציווי מקביל, שבו מכונה העיטור “ציצית” ונוסף לו פתיל תכלת. התכלת היא מרכיב מובהק של תחום הקודש: היא מופיעה ביריעות המשכן ובפרוכת, בבגדי הכהונה ובכיסויי כלי הקודש. שילובה בציצית יוצר אפוא זיקה לתחום הקדושה.
המשמעות הלאומית של הגדילים בספר דברים מתרחבת אפוא בספר במדבר למשמעות דתית: הציצית נעשית תזכורת מתמדת לשמירת מצוות ה’ ולמחויבות לו. עם זאת, מבחינת היקפו של העיטור ייתכן שחל צמצום: בעוד שבספר דברים נראה יותר שמדובר בגדילים המשתרעים לאורך ארבעת שולי הבגד, הרי שתיאור הציצית בספר במדבר עשוי ליצור רושם שפתיל התכלת, הניתן על “ציצית הכנף”, נקבע בפינות הבגד ולא לאורך השוליים כולם.
