… וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם. וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת – וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת. וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֺת ה’ – וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. (במדבר ט“ו, לח-לט)
המצווה נעשית בשני שלבים. תחילה יש לעשות ציצית על כנף הבגד, ולאחר מכן יש לתת על ציצית הכנף – פתיל תכלת. ‘ציצה’ פירושה קבוצה של שערות – או סיבים בבגד. ואם כן, משמעותו של הציווי הוא לפרום את כנף הבגד באמצעות הסרת התפירות שנמצאות על שוליו ולתת עליו פתיל תכלת.
ראיית הציצית, ובה פתיל התכלת, נועדה להזכיר את כל מצוות ה’ כדי שנזכור ונקיים אותן. התכלת – המרכיב הבולט בציצית – נמצאת גם בפרוכת, ביריעות המשכן, בבגדי הכהונה ובכיסויי הכלים בזמן המסעות – ובכך היא יוצרת קשר אסוציאטיבי לקדושה ולמחויבות למצוות. אך כיצד תורמת לכך פרימת קצות הבגד?
הציווי להותיר את קצות הבגד פרועים בציצית מזכיר את האיסורים שלא להשחית את פאת הראש והזקן, את הציווי שלא לקצור את פאת השדה, את מצוות הנזיר לגדל פרע את שער ראשו ואת הציווי לפרוע את ראשה של הסוטה. בכל המקרים האלו מדובר במעשה סמלי המתבצע בקצה – הראש, הזקן והשדה – ומבטא חריגה מן הסדר האנושי הרגיל והתמסרות לה’, כפי שהוסבר בפרק “סודה של פריעת ראש הסוטה”.
ייתכן, אם כן, שהדרישה שקצה הבגד יהיה פרוע ולא מסודר, מסמלת גם היא את התגברות המחויבות לאל על פני המוסכמות האנושיות המתבטאות בדרישה לסדר חיצוני. ואם כך, הציצית המושלמת איננה זו היוצאת מהחולצה בסדר מופתי, אלא דווקא זו הפרועה, המסמלת קבלת עול מלכות שמיים.
