ב’פרשת הסוטה’ נאמר:
וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה’, וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה. (במדבר ה’, יח)
מדוע פורע הכוהן את ראש האישה?
ראשית, על פי הספרי (במדבר ה’, נו), פריעת ראש האישה נועדה לבזותה; אולם הסבר זה מעורר קשיים ברמת הפשט מכמה טעמים:
פריעת שיער הראש מוכרת במקרא כסימן לאבלות: “רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ” (ויקרא י’, ו). והמצורע מצווה לפרוע את ראשו כסימון שנועד להרחיק אותו מהחברה בגלל טומאתו (ויקרא י“ג, מה). ואולם, בשום מקום בתורה, ואף לא במקרא כולו, אין פריעת הראש מתוארת במפורש כמעשה שתכליתו השפלה.
שנית, אף שבעונשי התורה קיים יסוד של הרתעה – “וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ” (דברים י״ג, יב) – אין בתורה עונש שמהותו העיקרית היא השפלה. גם כאשר התורה מענישה את החוטא, היא מקפידה לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בכבודו מעבר לנדרש. כך, אף שהתורה מצווה לתלות את מי שהוצא להורג, היא דורשת: “לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ … כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא” (דברים כ״א, כ״ב–כ״ג). בדומה לכך, אף שהתורה מצווה להכות את הרשע, היא מזהירה: “פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ” (דברים כ“ה, ג). כמו כן, ראוי לציין כי הכתוב אינו מתאר את פריעת הראש כמעשה פומבי או ככזה הנעשה לעיני הציבור – יסוד המצופה מטקס שמטרתו השפלה.
שלישית, במעמד פריעת הראש, האישה טרם שתתה את המים, ועדיין לא התברר אם נטמאה או טהורה היא. לפיכך קשה להבין מה הטעם לנוול אותה ולפגוע בכבודה בשלב זה, שעה שכל תכלית הבאתה אל המקדש היא בירור המציאות, והאפשרות שהיא טהורה עדיין פתוחה.
לפיכך אבקש להציע כי פריעת ראש האישה הסוטה קשורה לפריעת שיער ראשו של הנזיר – פרשה המופיעה מיד לאחר פרשת הסוטה. אפשר שהקשר בין שתי הפרשות אינו מקרי, שכן פרשת הנזיר מופיעה מיד לאחר פרשת הסוטה, ובמקומות נוספים בתורה נראה כי להצמדת פרשיות יש משמעות פרשנית:
כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ – תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ, עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה’ – קָדֹשׁ יִהְיֶה, גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ. (במדבר ו’, ה)
גידול השיער פרע הוא הדבר המהותי והמרכזי בנזירות. שיערו הפרוע של הנזיר מסמל את קדושתו. הנזיר המגדל את שערו פרע מפגין כי הוא אינו נתון למוסכמות החברה הדורשות מהאדם לעצב את שיערו. כאשר הנזיר מאפשר לשערו לגדול פרע, הוא מבטא את יציאתו מהוויה האנושית וכניסתו תחת כנפי השכינה. הנזיר הופך להיות קדוש, שייך באופן בלעדי לאל, כמו הטבע הבתולי שטרם נכבש על ידי האדם.
הדרישה לעמוד יחף על אדמת קודש, כפי שבאה לידי ביטוי במעמד הסנה (שמות ג’, ה) ובמפגש יהושע עם מלאך ה’ (יהושע ה’, טו), דומה לשיער הפרוע של הנזיר. הנעליים מסמלות את הציוויליזציה הכובשת את העולם. אך במקום קדוש האדם נדרש להצטנע, לבטל את עצמו; על כן עליו להשיל את נעליו ולהישאר יחף.
האיסור על הנזיר לספר את שיער ראשו מזכיר את הגרסה של ספר דברים לאיסור לבנות מזבח מאבנים שהוקצעו על ידי ברזל: “אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ” (דברים כ“ז, ו). התורה מצווה להשתמש באבנים שלמות – כלומר אבנים טבעיות – לשם בניית המזבח ולא באבנים שסותתו באמצעים טכנולוגים. מזבח האבנים הפשוטות והטבעיות מסמל את התבטלותו של האדם אל מול האל, כמו הסרת הנעליים וכמו שערו הפרוע של הנזיר.
עמדנו אפוא על משמעות שיער הפרע של הנזיר אך כיצד הדבר קשור לפריעת ראש האישה על ידי הכוהן?
במקרה של הסוטה המתואר בתורה אין עדים ולא ניתן לדעת מה קרה. מערכת המשפט והחברה האנושית אינן מסוגלות להכריע האם האישה בגדה בבעלה אם לאו. על כן האיש החושד באשתו פונה אל ה’ שיכריע, באמצעות השקיית האישה.
פריעת ראשה של האישה מסמלת כי בירור עניינה אינו נתון עוד למערכת הנורמות והמשפט האנושית, אלא מועבר להכרעתו הישירה של האל.
