פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה’ אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם. פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר: שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי, כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ – לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה. (דברים כ“ט, יז-יח)
מה כוונת הפסוק במילים “לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה”?
הפירוש המילולי ל“רָוָה” הוא ארץ רוויית מים. לדוגמה, “וְהָיִיתָ כְּגַן רָוה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו” (ישעיהו נ“ח, יא). ו”צְמֵאָה” היא ארץ הצמאה למים. לדוגמה, “כִּי אֶצׇּק מַיִם עַל צָמֵא – וְנֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה” (ישעיהו מ“ד, ג). אולם לא ברור כיצד הדברים מתקשרים לעניין המדובר.
המילה “לְמַעַן” יכולה להתפרש כהסבר למעשיו של החוטא. כלומר, הוא עושה את מעשיו למען מטרה מסוימת. אולם “לְמַעַן” גם יכול להתפרש באופן אירוני כתוצאה – לאו דווקא רצויה – של מעשיו. לדוגמה, “הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים נְאֻם ה’? הֲלוֹא אֹתָם! – לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם” (ירמיהו ז’, יט).
ומה באשר ל’סְפוֹת’? ובכן, ניתן להבין אותה כמו בפסוק: “הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע” (בראשית י“ח, כג), ואם כך, משמעות הפסוק היא שפעולותיו של הרשע יביאו לכך שצדיק (הָרָוָה) ייספה עם הרשע (הַצְּמֵאָה).
כך לדוגמה משתמע מתרגום השבעים: “פן יִסְפֶּה החוטא את החפים מפשע איתו” (תרגום חוזר מיוונית לעברית). באופן דומה מתרגם New English Bible:
When such a person hears the words of this oath he secretly blesses himself and says, ‘I will have peace though I continue to walk with a stubborn spirit’. This will destroy the watered ground with the parched.
אלא שפירוש זה איננו עולה בקנה אחד עם המשך הפרשה. בניגוד לדברי התרגומים – שמעשיו של החוטא יובילו להרס גם של החפים מפשע – נראה שהתורה במקרה המיוחד הזה אומרת בדיוק את ההפך. היא אומרת שרק החוטא יפגע:
לֹא יֹאבֶה ה’ סְלֹחַ לוֹ. כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה’ וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא, וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה, וּמָחָה ה’ אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וְהִבְדִּילוֹ ה’ לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה. (פסוקים י“ט-כ’)
לכן, נראה שיש להבין את המילה “סְפוֹת” כשם פועל מהשורש י־ס־ף – במשמעות של הוספה. הפירוש הוא, שכתוצאה ממעשיו של החוטא, הארץ הרווּיה תתווסף אל הארץ הצמאה ותהיה כמוה – צמאה.
למה מתכוונת התורה? זאת ניתן להבין מהמשך הפסוקים:
וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן – בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם, וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה. וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ, אֲשֶׁר חִלָּה ה’ בָּהּ: גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב – כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם, אֲשֶׁר הָפַךְ ה’ בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. (פסוקים כ“א-כ”ב)
התורה מתארת את מה שיקרה לארצו של אותו שבט סורר. היא תהפוך לארץ ש“לֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב”. היא תהיה ארץ צמאה ללא מים, וגורלה יהיה כמו זו של סדום. כזכור, לוט בחר להתיישב בסדום משום שאזור כיכר הירדן היה רווי מים, לפני שה’ השחית אותו:
וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן – כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, לִפְנֵי שַׁחֵת ה’ אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה, כְּגַן ה’ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר. (בראשית י“ג, י)
החוטא מתברך בליבו וחושב שיוכל להמשיך בשלווה בדרכו, אך התורה מזהירה שזו אשליה מסוכנת שתוביל לאסון. כמו סדום – שהייתה בעבר כגן ה’ והפכה לשממה – כך ארצו של החוטא תהפוך ממקום רווי מים, לאדמה צחיחה, והוא לבדו יישא בתוצאות מעשיו.
