וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: “מָן הוּא?”, כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא. (שמות ט“ז, טו)
המילה “מָן”, אינה מילה עברית רגילה אלא דומה, שלא לומר זהה, למילה ארמית שמשמעה “מַה”. במקום לשאול: “מה הוא?” בני ישראל אמרו: “מן הוא?”. הדבר עשוי לרמוז שבני ישראל דיברו עברית בעלת השפעת ארמית, אולי כהמשך למסורת אבותיהם, כפי ש“פרשת מקרא הביכורים” מתארת את יעקב – “אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי” (דברים כ“ו, ה). עם זאת, ייתכן ש”מן” היא צורה שמית קדומה המשותפת לשפות קרובות לעברית, כגון אוגריתית ופניקית, ולא בהכרח השפעה ישירה של הארמית.
אין זה המקרה היחיד שבו משתקפת שפה או ניב זר בתורה. לעיתים התורה מצטטת את הדברים כפי שנאמרו בפועל, בשפתם של הדוברים. כך, למשל, לבן הארמי קרא לגל העדות “יְגַר שָׂהֲדוּתָא” – בארמית – ואילו יעקב קרא לו “גַּלְעֵד” – בעברית (בראשית ל“א, מז). במצרים קראו לפני יוסף “אַבְרֵךְ” (בראשית מ“א, מג) – כנראה קריאה טקסית מצרית – ופרעה העניק ליוסף את השם המצרי “צָפְנַת פַּעְנֵחַ” (בראשית מ“א, מה). בחלק ממקרים אלו התורה בוחרת לשמר את המילים בשפה המקורית, גם כאשר משמעותן אינה מוסברת במפורש, ובכך היא מאפשרת לנו לשמוע הדים לשפות ולניבים שדוברו בזמנן.
ייתכן, אם כן, שהמילים “מָן הוּא” משמרות אף הן את לשון הדיבור כפי שנשמעה במדבר, גם אם היא שונה מלשון בה כתובה התורה. פער זה בין לשון הדיבור ללשון הכתיבה עשוי להזכיר את המרחק הקיים בערבית בין הניב המדובר לבין הערבית הספרותית, עד שדוברי הערבית לומדים את לשון הכתיבה כמעט כשפה נפרדת.
