אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם: וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה’ לְחַטָּאת … וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר, וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם, וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’ – אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ. וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים, לִפְנֵי ה’, אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד …
וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ, וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל, וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֺת ה’ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ: … וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל, פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת … וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם, וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה’, אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת. וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ, אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’, אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד …
אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא, וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֺת ה’ אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה – וְאָשֵׁם: … וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ, שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים …וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ, בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֺת ה’ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה – וְאָשֵׁם: … וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ, שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה, עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא … (ויקרא ד’)
בפרק ד’ בספר ויקרא, התורה מתארת את קורבנות החטאת של ארבעה חוטאים פוטנציאליים:
- הכוהן המשיח.
- כל העדה.
- הנשיא.
- האדם הפשוט.
כבר בקריאה ראשונה עולה הבדל ברור בין שני החוטאים הראשונים לשניים האחרונים: בחטאות הכוהן המשיח והעדה נדרש פר, ודם הקורבן מוזה בתוך אוהל מועד על הפרוכת, ואילו בחטאת הנשיא והאדם הפשוט די בשעיר או שעירה, ודם החטאת ניתן על מזבח העולה בלבד ואינו מוכנס פנימה.
הבדל זה מלמד על רמת חומרה גבוהה יותר בחטאות הראשונות, שם החטא מצליח לטמא גם את החלקים הפנימיים של המשכן. לכן נדרש פר, ולא שעיר או שעירה, ויש צורך להכניס את דם הקורבן אל אוהל מועד ולהזות על הפרוכת כדי לטהר את פנים המשכן שנטמא ולא ניתן להסתפק בנתינת הדם על מזבח העולה.
רמת החומרה נובעת מכך ששני המקרים הראשונים נתפסים כחטא של הציבור כולו. הדבר מובן מאליו במקרה השני המתאר חטא שנוגע לכל עדת ישראל – “אִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ”. אבל גם במקרה הראשון של הכוהן המשיח, התורה קובעת שחטאו מבטא אשמה של העם כולו: “אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא – לְאַשְׁמַת הָעָם” (ויקרא ד’, ג). והסברה לכך ברורה: הכוהן המשיח הוא נציגם של ישראל לפני ה’; הוא נושא את שמות בני ישראל בחושן־המשפט שעל ליבו ומזכיר אותם לפני ה’ תמיד (שמות כ“ח, כט). לכן חטאו נתפס כחטא של העם כולו.
מכאן נגזר ההבדל המהותי בין הכוהן המשיח לבין הנשיא: הכוהן המשיח מייצג את העם בעמידתו לפני ה’, ואילו הנשיא נתפס כחוטא פרטי בלבד. לכן קורבנו דומה לקורבן האדם הפשוט, למעט ההבדל במין הקורבן, שעיר או שעירה.
עובדה זו משתלבת עם היעדרו המוחלט של המלך מן הרשימה. התורה מזכירה את הנשיא, ראש השבט, אך אינה מייחדת מקום למנהיג לאומי – לא מלך, ולא מנהיג של כל העם כפי שהיה משה, יהושע או מאוחר יותר, השופטים.
אפשר לראות בכך עדות לגישה המצמצמת את המעמד הרוחני של ההנהגה המדינית: בניגוד לכוהן המשיח, המנהיג הפוליטי אינו מייצג את העם לפני ה’.
