במסגרת תיאור מחלוקת קֹרח ועדתו, התורה מספרת על דתן ואבירם שסירבו לבקשתו של משה לעלות אליו. הם תקפו אותו במילים בוטות וכפרו בסמכותו כמנהיג:
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וַיֹּאמְרוּ: לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר – כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר? אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ – וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם, הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר? לֹא נַעֲלֶה! (במדבר ט“ז, יב-יד)
לא בכדי המדרש מקשר את האירוע הזה לערעור מוקדם יותר על הנהגתו של משה, באחד המפגשים הראשונים שלו עם בני ישראל בימי השעבוד במצרים:
מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ?! הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?! (שמות ב’, יד)
ערעור זה – שאירע עוד לפני ששלח ה’ את משה להוציא את בני ישראל ממצרים – מיוחס על ידי המדרש גם הוא לדתן ואבירם (מדרש לקח טוב, שמות ב’, יג ג).
מעניינת העובדה שמשה אינו אוכף את בקשתו מדתן ואבירם לעלות אליו. נראה כי למשה אין סמכות שלטונית, או שלכל הפחות הוא נמנע באופן עקבי מלהשתמש בה. תופעה זו חוזרת על עצמה פעמים רבות, לדוגמה, כאשר הוא נאלץ ליפול על פניו בחוסר אונים מול העם בסיפור המרגלים (במדבר י“ד, ה), או כאשר הוא חושש שמא ירגמוהו באבנים (שמות י”ז, ד), או כאשר הוא מסרב לבקשתו של יהושע לכלוא את אלדד ומידד שהתנבאו במחנה וערערו בכך על מעמדו כנביא (במדבר י“א, כז-כט).
משה אמנם נשלח על ידי ה’, אבל לא קיבל מעמד שלטוני. הוא נקרא עבד ה’, נביא או איש האלוהים, אך לעולם לא מלך.
ביטוי לכך ניתן למצוא בתחום הקורבנות. בפרק ד’ של ספר ויקרא יש תיאור של ארבעה סוגי חוטאים והקורבנות שכל אחד מהם נדרש להביא: “הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ”, “כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל”, “נָשִׂיא”, “וְנֶפֶשׁ אַחַת מֵעַם הָאָרֶץ”. נשיא הוא כל אדם נישא מעם, כמו שנים עשר נשיאי השבטים, או כל אחד מעשרות ראשי הבתים בישראל, כפי שהיה זִמְרִי בֶּן־סָלוּא שנקרא נשיא (במדבר כ“ה, יד). אבל אין בפרק זה מעמד מיוחד למלך או למנהיג העליון של העם כפי שהיה משה. לא מפני שמשה נעלה מעל לחטא, אלא מפני שהתורה איננה רואה בתפקידו פונקציה שלטונית נבדלת. תפקידו להיות שליח האל, לא לשלוט על ישראל.
חוסר הסמכות שיש למשה ניכר לאורך כל הנהגתו, והוא בולט עוד יותר בהשוואה לסמכויות שניתנו ליהושע לאחר מות משה:
כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ, וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ – יוּמָת. (יהושע א’, יח)
בעוד שמשה הנהיג מכוח שליחות אלוהית שתוקפה נבע מאמון העם, יהושע קיבל סמכות מחייבת הנתמכת באיום בעונש מוות לממרים את פיו.
הרושם המתקבל הוא שמקור סמכותו של משה נשען על אמון העם, בדומה למנהיגות בתקופת השופטים, ולא היה מעוגן במסגרת חוקית פורמלית. ולכן אמר ה’ למשה לפני מעמד הר סיני:
הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ – וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם. (שמות י“ט, ט)
דוגמה נוספת ניתן לראות בתגובתו של משה להאשמות דתן ואבירם, שבה הוא מעיד שלא ניצל את מעמדו כמנהיג:
לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם. (במדבר ט“ז, טו)
דבריו של משה מאששים את התמונה שעלתה עד כה: סמכותו לא נבעה מחוק או מכפייה, אלא מאמון העם ומתום דרכו.
נוסח הדברים מזכיר את תוכחתו של שמואל אל העם לאחר שאלו ביקשו להמליך עליהם מלך במקומו, תוכחה המופיעה בהפטרת פרשת ‘קֹרח’:
הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה’ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ: אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי? וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ – וְאָשִׁיב לָכֶם. (שמו“א י”ב, ג)
משה רואה בהנהגה עול קשה מנשוא עד כדי רצון למות, נטל שעליו לשאת רק בגלל רצונו של ה’. הוא מתאר את תחושותיו ומצוקתו העמוקה במילים נוגעות ללב:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה’: לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו? … לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי – הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי. (במדבר י“א, יא-טו)
בניגוד לתיאור של משה את המנהיג כמי שנושא בעול העם, שמואל מתאר במשפט המלך את ההפך – מצב בו העם נושא בעול ומשרת את המנהיג:
וַיֹּאמֶר: זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם. אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ, וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ, וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת, וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת. וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים – יִקָּח, וְנָתַן לַעֲבָדָיו. וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר – וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו. וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם – יִקָּח, וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ. צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. (שמואל א׳ ח׳, יא–יז)
כל מי רואה קשר בין דברים אלו למציאות עושה זאת על אחריותו בלבד.
